ENZO (MxM)

7 - Can't Control Me

Enzo (werewolf fiction)
Part A: The Quiet before The Storm
Chapter Seven: Can't Control Me:

Luan:

למחרת, ריף נכנס לחדרי עם חיוך ענק. אני מרים אליו גבה, עדיין מכורבל מתחת לשמיכה. "בוקר טוב!" הוא קורא כשעושה דרכו לעברי. קובר את ראשי מתחת לשמיכה, אני גונח בעייפות, מחפש את התנוחה הנוחה שהייתי בה, אך לשווא. "זה כבר כמעט צהריים, לואן," ריף מגחך. "הצלחתי לשכנע את אלפא אנזו לתת לך לצאת להסתובב קצת בחוץ, אבל אם נתעכב הנחמדות שלו עלולה להסתיים..." ריף כמעט לוחש את המשפט האחרון. אני עוצם את עיניי בחוזקה. לרגע, שכחתי שאני אסיר בבית הלהקה שלי.

אני מעיף את השמיכות ממני, עכשיו זעם לוקח אחריות על כל תנועותיי. "הוא לא האלפא שלי. הוא לא מחליט עלי." אני כמעט רוטן. אינני מביט בריף כשאני ניגש לארון לבחור בגדים. "בן של זונה. אני סטודנט, יש לי חיים מחוץ לעולם הקטן שלו, הוא לא יכול לכלוא אותי כאן." שפתיי מתעקלות בזעף. היותי אומגה אומר שאינני מפריש הורמונים של זעם חזקים כמו של אלפא, אבל אני עדיין יכול להרגיש ריף מתכווץ מאחורי. "ה-היי, לואן, א-אף אחד לא אמר שהוא הולך לכלוא אותך כאן לנצח... אני בטוח שאם תסביר לו שאתה צריך ללכת ללמוד הוא ייתן לך-"

"אני לא צריך את הפאקינג אישור שלו, ריף!" אני נוהם בניבים חשופים, ריף ממצמץ ולוקח צעד אחורה, ידיו מושטות לפני. "ב-ברור, א-אתה צודק," הוא מגמגם. הפחד בעיניו מחזיר אותי לעשתונותיי. אני לוקח נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצמי. "א-אני מצטער, ריף. הכעס הזה, הוא לא מכוון אליך." מסתובב בחזרה לארון, אני לוקח בגדים באקראיות. "אנ-אני יודע, לואן, זה- זה בסדר." אבל זה לא בסדר. אני יכול לספר זאת לפי הפחד בעיניו.

הרעד בידיו לא חודל גם כאשר אנחנו יוצאים מבית הלהקה. למעשה, הוא מחוויר יותר ברגע שאנחנו עוברים את דרייק בדרכנו לדלת. "מאריקון מסריח," דרייק נושף, מתנגש בכוונה בכתפו של ריף. הבדלי הגודל בניהם ברורים לכל, ואין זה מפתיע כשריף נופל כנגדי. אני ממהר לייצב אותו, אך לא מעז לשאול לסיבה בגינה דרייק שונא את ריף כל כך.

במקום זאת, אני שואל מה זה מאריקון. לו ריף יכול היה להחוויר יותר, אני בטוח שהוא היה נצבע לבן יותר משלג. הוא גומע רוק בכבדות, עיניו מביטות על כל דבר פרט עלי. "זה- זה..." ריף מגמגם, "...פאגוט." הוא מצייץ, חלש כך שאני בקושי שומע. עיניו עכשיו מקבילות לרצפה. זרועותיו סביב גופו. אנחנו עומדים במבואת הכניסה של בית הלהקה. "א-אני אבין אם- אם לא תרצה להיראות איתי עכשיו, לואן," לבי כואב, אני פוער את עיניי. הלהקה שלו אמנם כבשה את שלי, אבל ריף הוא לא הלהקה שלו... נכון?

"ל-למה שתגיד דבר כזה, ריף? אין דבר רע בהעדפה שלך." אני אומר לבסוף. דמעות מעקצצות בעיניי כשריף מביט בי בעיניים פעורות, מופתעות, כאילו זה הדבר האחרון שציפה לשמוע. רק מי פגע בך, אומגה, שהפכת להיות כל כך... שאיבדת את האמונה שלך באנשים?