האח של סטייסי

פרק 71 - אין כמו הבית - ריין

נכנסתי אל ביתי, כרגיל, לא היה שם אדם.
ביתי היה גדול מאוד, אך אף פעם לא היה בו אדם חוץ ממני. אבי היה בעבודה כל היום, והראה את עצמו בקושי פעם בשבוע, אחי הגדול, לוק, היה בקולג' כבר ואימי כבר הפסיקה לחזור הביתה, והוריי אפילו לא היו גרושים. התכתבתי עם אימי מדי פעם ודיברתי איתה בטלפון פעם לחודשיים במקרה הטוב, אך אני לא יכול לזכור את הפעם האחרונה שראיתי אותה.
לוסי, הכלבה שלי, רצה אליי ברגע שראתה אותי.
קיבלתי את לוסי ליום ההולדת החמישי שלי, היא כבר בת שתיים עשרה ועדיין מלאה באנרגיות.
אלו היו רק אני והיא בבית.
"שלום לך," ליטפתי מאחורי אוזנה.
לוסי הייתה כלבת גולדן רטריבר והייתה מאוד אוהבת.
היא תמיד הייתה איתי.
פתאום לוק ירד במדרגות. "יופי, חזרת הביתה," הוא אמר.
הייתי מבולבל עכשיו.
"מה אתה עושה כאן? אתה אמור להיות במישיגן," אמרתי. "באתי לבקר." הסביר.
"את מי? את אמא? שלא הראתה את עצמה כבר שנה וחצי, או את אבא? שכבר ישן במשרד שלו או אצל המאהבת שלו." שאלתי בעוקצנות, אך זו הייתה האמת.
"אל תהיה מגוחך-" קטעתי אותו, "זו האמת."
"באתי לבקר אותך." אמר ברוך. "אל תהיה מגוחך." חיקיתי את מילותיו.
לוק גלגל עיניו. "חשבתי שנוכל לעשות משהו ביחד," הוא אמר.
"הבנתי, לוק, חזרת, עכשיו תעלם פעם נוספת."
"אתה עדיין בנזונה, תודה לאל," הוא מלמל.
"לא הראית את עצמך כאן כבר שלוש שנים! אתה אפילו לא ידעת שאמא לא הייתה בבית שנה וחצי ושאבא מראה את עצמו בקושי פעם בשבוע!" אמרתי, "מה קרה, לוק? למה אתה מראה עניין במשפחה שלנו פתאום? אפילו אני לא הייתי עושה את זה." שאלתי.
"אני עובר לאיטליה, רציתי להודיע לכם כדי לא לחפש אותי במישיגן." הוא ענה.
"טוב, לא נראה לי שהיינו מחפשים אותך במישיגן," קבעתי.
"מה קרה לך?" הוא שאל. "לא ראית אותי מאז שהייתי בן ארבע עשרה, מה חשבת, שאשאר אותו ילד?" שאלתי.
היה לי טוב לחיות לבד. לא שילמתי את החשבונות מפני שאבי עדיין שילם והיה לי שקט מהריבים של הוריי, אך לא הייתי מוכן לקבל מישהו שלא העז להתקרב לבית עד עכשיו בידיים פתוחות.
אבא יצא מהבית בטריקת דלת ואמא התיישבה מולי בשולחן והדליקה סיגריה.
*שיערה הבלונדיני היה אסוף לפקעת מרושלת והייתה נטולת כל איפור.
"אני נשבעת לך, יום אחד אני אעזוב את המקום המזוין הזה," אמרה לי אמא ושאפה מן הסיגריה שלה. "למה?" שאלתי בתמימות. "מגיע לי יותר. אבא שלך משגע אותי." הסבירה.
"את עומדת לעזוב אותי כמו שלוק עזב אותי?" שאלתי. "לא, לא," הבטיחה, אך יכולתי להרגיש את השקר.
"את אוהבת את אבא?" שאלתי, תמים. "לא." ענתה בקלילות.
הייתי רק בן ארבע עשרה, ועדיין, ריבים בין הוריי היו דבר רגיל, לראות את אימי מתיישבת בסלון או ליד שולחן האוכל ומעשנת היה רגיל.
לראות את אימי משתכרת לפני השעה תשע בבוקר היה רגיל.
"אז למה את איתו?" שאלתי. "שאלה טובה, ריין," היא אמרה ושאפה מהסיגריה. היא החזיקה את העשן בריאותיה לכמה שניות לפני שנשפה את העשן האפור/שחור בעל הריח הנורא.
"כנראה בגלל הכסף. תאמין לי, הייתי סתומה בשביל להתחתן עם אביך בשביל הכסף, הוא הפסיק לאחר כמה שנים להביא לי אותו כי 'האהבה נעלמה',"
היא קמה מן מקומה ולקחה בקבוק יין אדום ולגמה ממנו לגימה ארוכה.
"אני אוהב אותך," לחשתי לאימי. "גם אני אוהבת אותך," היא ענתה והמשיכה לשתות ולעשן.
אך היא לא אהבה אותי יותר מאת הניקוטין והאלכוהול...
זה היה כל כך ברור שתעזוב אותי.
"לפחות קיוויתי שתישאר אותו ילד," מלמל לוק. "טוב, אני לא."
הייתי צוחק המון כי רציתי לצחוק, נהניתי מלצחוק, לצחוקים שעשיתי לא היה שום דבר לעשות עם מצב ביתי, זה היה הדבר היחיד שנשאר איתי תמיד.
"אז אני מניח שאין לנו על מה לדבר," אמרתי. "עכשיו תעלם פעם נוספת."
"ריין..." הוא מלמל אך לפני שיכל להמשיך דפיקה נשמעה על הדלת. פתחתי את הדלת, זו הייתה סטייסי.
היא לבשה שמלת קיץ פרחונית שהגיעה ליריכיים שלה ושיערה הבלונדיני והארוך היה אסוף בצמת צד ארוכה מאוד.
על כתפה היה ארנק גדול בצבע ורוד בהיר.
"סטייס, מה את עושה כאן?" שאלתי וחייכתי.
תמיד היה לי מצב רוח טוב יותר כשראיתי אותה. יכולנו לדבר על הדבר המדכא ביותר ועדיין מצב הרוח שלי יהיה נהדר רק מפני שלידי.
"רציתי להפתיע אותך," היא אמרה וכרכה את ידיה סביב צווארי ונישקה את זווית פי.
"אחי כאן," אמרתי על פיה. "לוק?" היא מלמלה בבלבול והנהנתי. היא עדיין לא עזבה את צווארי.
"מה הוא רוצה?" היא הייתה מבולבלת בדיוק כמוני. משכתי בכתפיי. "זה לא משנה יותר, כי את כאן."
היא חייכה את החיוך הכי יפה בעולם.
לעזאזל, אני אוהב את הבחורה הזאת.
היא נישקה את פי. טוב יותר עכשיו.
הנשיקה לא הייתה נשיקה של "תפסת זיון הרגע" או של "כן, שיהיה" היא הייתה כל מה שרציתי, היא אמרה לי בדרך שלה שהיא כאן בשבילי אם ארצה לדבר על זה. וזה גרם לי לאושר, אפילו יותר.
"המממ... אם תמשיך ככה לא יהיה זמן למה שהכנתי לנו," היא מלמלה על שפתיי. "ומה זה?" שאלתי.
"זו הפתעה." היא חייכה אל נגד שפתיי ונישקה אותי נשיקה קצרה והתרחקה.
"סטייסי," אמר לוק. "תזכיר לי את השם שלך... חמור, נכן?" לא יכולתי שלא לצחוק.
לוק התעלם מתגובתה העוקצנית של סטייסי.
"לא זכרתי אותך כבת זוגתו של ריין," הוא אמר. "לא זכרתי אותך כמתעניין בחייו של ריין." ענתה.
"אם לא איכפת לך - בטוח לא איכפת לך - אני אלך עם החבר שלי ואתה תחזור לחור שממנו זחלת."
היא תפסה בידי ועלתה איתי אל חדרי.
"אז מה היא ההפתעה?" שאלתי. "אתה תראה," היא אמרה והתיישבה על מיטתי.
"אני אוהבת שהשיער שלך אסוף," היא אמרה בחיוך.
שיערי הגיע עד לכתפיי, אך נהגתי לאסוף אותו לפקעת בימים קיציים.
"תודה, בייבי," אמרתי בחיוך.
"בכל מקרה," היא הושיבה אותי לידה על המיטה. "הבאתי לך כמה דברים טובים," היא אמרה בחיוך רחב.
"קח," היא שמה על יריכיי קופסא גדולה שהייתה עטופה בנייר עטיפה כחול.
"מה זה?" שאלתי. "חלק מההפתעה שלך," היא נישקה את זווית פי וחייכתי.
לעזאזל, אהבתי את הבחורה הזאת.
קרעתי את נייר העטיפה ופתחתי את הקופסא.
בתוך הקופסא היו כמה דברים, קופסא קטנה, שוקולדים, אלבום, קופסא מעט גדולה יותר מהקופסא השנייה ו-
"סטייסי! האם אלו הסווצ'רטים ש*"השאלת"* ממני?" שאלתי. "כן..." היא מלמלה וסומק בצבע אדום עז כיסה את לחייה הבהירות.
עורה היה בהיר שהזכיר לי גם מעט אפרסק, בהיר ואדמוני.
אהבתי כשהיא הסמיקה, היא לא הייתה מסמיקה לרוב.
לא יכולתי להתאפק, התחלתי לנשק את צווארה ואנחה נפלטה מפיה המתוק כתגובה.
"לא, לא, בייבי," היא גנחה כשמצצתי נקודה רגישה. "זה החלק השני," היא דחפה אותי ממנה.
עינייה הירוקות והמושלמות הסתכלו עליי במבט לוהט. "נו, באמת, בייבי, אם את רוצה שלא אזיין אותך, את צריכה להפסיק להסתכל עליי ככה," אמרתי.
סטייסי צחקה אבל הפסיקה להסתכל עליי ככה.
לקחתי מן הקופסא את הקופסא הקטנה ופתחתי אותה. היו בה את העגילים שרציתי כל כך.
הם היו ארוכים ובצבע זהב לבן, בסופם היו שלדים קטנים.
אם להיות כן, לא רציתי את העגילים מפני שהיו יפים, אלא מפני שהמשמעות של שמה של סטייסי היא תחיית המתים.
"סטייס!" אמרתי בהתרגשות והיא עוד פעם הסמיקה.
"אני. אוהב. אותך." אמרתי ונישקתי את שפתיה המושלמות בנשיקה חזקה.
הבחורה הזאת היא כל מה שאי פעם הייתי צריך.
אהבה.
התרגשות.
חיים מרגשים.
תמיכה.
ייחודיות.
היא גרמה לי להיות חסר פחד.
לא הייתי משנה את זה בשביל שום סכום שבעולם.
"בחיים אל תשכחי את זה." אמרתי על שפתיה המושלמות והעבות.
היא מצצה את לשוני כאילו חייה היו תלויים על זה ואני גנחתי.
פאק, הבחורה הזו.
"גם אני אוהבת אותך," היא חייכה.
"עכשיו תפתח את שאר המתנות שלך," היא אמרה בתוך פי.
"המממ... אני מעדיף שנמשיך ככה." מלמלתי על שפתיה הנפוחות מהנשיקה.