ספר חפירות יאי

למה שאני אעשה את זה לעצמי?!

שונאת את המשפט
"אם אתם עצובים, תחייכו חיוך. אפילו מזויף, הוא יהפוך לאמיתי"

אם אני עושה את זה מאינסטינקט, אין בעיה. אבל למה לי לסבול מהדחקת הרגשות שלי. ולמה לי להעמיד פנים שאני שמחה בזמן שאני רק צריכה לפרוק. למה שאני אקשיב לחברה הזאת שמדברים על דברים שהיא קנתה באינטרנט, ועל קראשים שלה, ועל עוד מליון דברים שכל מה שבא לי לעשות זה ללכת הביתה, לנעול את הדלת, לבכות את חיי ולשמוע שירים. (לא אישי נגדה. טוב, אולי כן קצת)
למה לי להעמיד פנים, שהייתי יום שלם על סף בכי. שבשנייה שהתחלתי לפרוק ירדו לי דמעות.
שבכיתי מול אנשים (כן, בשבילי זה מאוד קשה וגדול)
שבכיתי בשיעור (היחידה ששמה לב הייתה החברה שדיברתי איתה)
שהחנקתי יום שלם את הדמעות אבל דווקא שהגעתי הביתה הן לא הסכימו לצאת (זה תמיד קורה לי)
למה לי להעמיד פנים שאני מרגישה רגשות אשם על... כל דבר שזז בערך
שרק מלכתוב את זה הדמעות זולגות
שהבעיות שלי עולות על יכולת ההכלה שלי
שרק עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה מצבי הנפשי מחריד (עכשיו=השנה האחרונה בערך)
שהבעיות שלי רק מתרבות (אולי בעיה אחד נפתרה, ואני מקווה שהיא תישאר ככה, או שלא)
שאני כבר לא מצליחה לנסח את הבעיות שלי

אין לי כוח לכתוב אותו. אבל יש המשך