נקודת מבט עידו:
נכנסתי לכיתה, זרקתי תתיק על הרצפה כרגיל. אני כל כך עייף.
העפתי מבט בשעון, רבע לשמונה. מתוך אינסטינקט שלחתי את מבטי לדלת הכיתה, ואז נזכרתי שהוא לא יבוא והורדתי את עיניי. נוזף על עצמי בלב.
אחרי הכל, תומר חסר לי יותר מכולם. הוא בערך היה היחיד שהייתי מספר לו הכל. וגם הוא היה מספר לי... כמו שסיפר לי על לוסי.
אני חבר מנייאק אני יודע. אבל מה אני אעשה שעד היום ההוא שתומר דיבר על לוסי בכלל לא שמתי לב אליה, ומאותו יום היא פתאום תופסת כל פיסה במחשבה שלי? היא יפיפה כל כך, יותר מכל בת שאני אי פעם אפגוש. התלתלים שלה זה הדבר הכי סקסי שראיתי בחיים שלי. אני רק מדמיין אותנו צמודים ואני מתחרפן לחצי יום. אני מת להרגיש את הטעם של השפתיים שלה, את המגע שלה, מת להרגיש אותה צמודה אליי...
אני יודע, אני יודע, יצאתי בנזונה בקשר לתומר. הרי בלעדיו אני כלום. אבל כשקרה מה שקרה עם אבא שלו וכולם התחילו להתרחק ממנו, הרגשתי שזו ההזדמנות היחידה שלי להרחיק אותו מלוסי שלי. ואז התרחקנו... אבל היא עדיין ממשיכה להסתכל עליו במבט רך בכל פעם שאנחנו עוברים לידו, עם העיניים הכחולות והמבט הארגנטינאי שלה שמחרפן אותי וגורם לי לרצות להצמיד אותה לקיר ולנשק כל חלק בגוף היפה שלה. ואני מת, מת שתרצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. אבל היא ממשיכה לרצות את תומר הזה. ואני יודע שפגעתי בו אבל איך זו אשמתי בכלל, אני לא מבין?
הצלצול המעצבן צלצל והעפתי מבט לדלת הכיתה. הילדים נכנסו אחד אחרי אחד.
"אה גבר, מה קורה? מה אתה עושה פה לבד?" הם שאלו. לא הייתי מרוכז בהם, היחידה שעניינה אותה זו היא. והיא, לא הייתה פה. איפה היא לעזאזל? היא אף פעם לא מאחרת...!?
***
נקודת מבט תומר:
"תומר?" שמעתי את קולה החלש. הסתובבתי לאט. היא עמדה שם יפה כמו תמיד.
"מ.. מה אתה עושה פה?" היא אמרה, מסיטה את מבטה נבוכה, לעומת מבטי החוקר, המהופנט, המתגעגע.
"אני.. את יודעת... אני מסתובב... נרדמתי פה. מה את עושה פה?" שאלתי.. כאילו איני יודע.
"אני גרה פה." היא אמרה בהחלטיות, וקולה נשמע כה חושד..
"אה..." אמרתי, צוחק. "עולם קטן, אה?" אמרתי.
"אתה נראה מלוכלך.." היא אמרה.
"בקטע טוב?" שאלתי, מחייך חיוך שובב. היא צחקה בקול העדין שלה.
"אתה רוצה להתקלח אצלי?" היא אמרה.
"זה יעזור אבל.. שלא תאחרי, את יודעת..." אמרתי, מצביע על הילקוט שלה.
"אה... לא. לא נראה לי אני אלך היום כבר" היא אמרה, והתקדמה לעברי, עוברת אותי, בעודה מסכלת עליי, מחזיקה בידי, מסובבת אותי לעבר הבית ומושכת אותי אחריה, עדיין מסתכלת עליי. גבה מופנה אל ביתה, מבטה מופנה אליי.
מבטי נדד רחוק לעבר האיש עם האופנוע ואמא שלה, מתנשקים, נלחצתי. רק שלא תראה אותם.
מתוך אינסטיקט משכתי אותה אלי, מצמיד אותה אלי, לא נותן לה להסתובב. היא הסתכלה אליי בפליאה.
פתאום נפל לי האסימון שאנחנו חצי דקה בוהים אחד בשניה והיא צמודה אליי. אני צריך תירוץ להסביר את זה.
תסריטים רצו במוחי.
בסופו של דבר,
התכופפתי לאט ונשקתי על שפתיה. אוה... כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה. אף פעם לא דמיינתי אותו ככה. ושפתיים כל כך רכות, והיא כל כך יפה...
התנתקתי ממנה. אחרי זמן שנראה כמו נצח. היא רק הביטה בי וחייכה. מזווית עיני ראיתי את האיש בעל מעיל העור עולה על האופנוע שלו ומתרחק. שיחררתי את אחיזתי ממנה.
היא הביטה בי במבט שואל.
"אני... אני מצטער" אמרתי.
"זה היה מדהים" היא אמרה.
"לא זה לא" אמרתי במהירות.
היא הביטה בי במבט מתפלא, נעלב משו, שואל.
"אני... אני מתכוון, זאת אומרת, את היית מדהימה... אבל.. אנחנו לא יכולים להיות יחד. כי... כי... זאת אומרת...כי... אני, אני עוזב בקרוב... כן, אני עוזב בקרוב!" אמרתי, שואל את עצמי מאיםה לעזאזל אני ממציא תשטויות האלא ולמה אני לא פשוט נצמד אליה חזרה ואומר לה שאני רוצה אותה בלי סוף.
היא הביטה בי במבט עצוב, לא יכולתי לשאת את זה.
"אתה עדיין מוזמן למקלחת." היא אמרה, ואז לחשה "אתה חשוב לי מאוד".
תכננתי לסרב, אבל היא נתנה את ידה בידי ולקחה אותי אחריה לעבר הבית הלבן
***
נקודת מבט לוסי:
ישבתי על המיטה, הוא היה במקלחת המשותפת שלי ושל אנדריאן. עדיין יכולתי להרגיש את שפתיו על שפתיי. דמעות רותחות ירדו מעיניי. מה יש לי בכלל?
דלת חדרי נפתחה בתנופה. אדריאן נכנס ויכולתי להשבע שכמעט שמעתי אותו אומר "תאומייי" בקול גבוה מידי. אבל הוא רק התיישב לידי בשקט, ניגב לי הדמעות וחיבק אותי חזק וגרם לי לבכות יותר. הוא היחיד בעולם שיכול לראות אותי בוכה ותוך שנייה גם הוא יהיה עצוב. הוא היחיד בעולם שיכול לחבק אותי שעות בלי לדעת מה קרה בכלל.
"מי במקלחת?' הוא לחש.
הרמתי את ראשי. "תומר..." אמרתי ובכיתי חזק יותר.
הוא החזיק את ראשי, מביט לתוך עיניי, לא נותן לי להשפיל מבט. "מה?" הוא שאל. "בגללו את בוכה? מה הוא עשה, המנייאק?"
"כלום" אמרתי. "הוא לא עשה כלום."
"תאומי," הוא לחש "מי פגע בך ככה? למה את בוכה?"
שתקתי.
ואז הרמתי את עיניי "הוא כל כך סגור, אנדריי. כל כך קשה לי לראות אותו ככה. אני רוצה לראות אותו שמח. מחייך את החיוך היפה שלו. ובמקום זה אני צריכה לראות את האלכס האנס הזה כל יום? באמת נראה לך שעדיף אותו על תומר? אני כל כך... כל כך..."
"אוהבת אותו?" הוא לחש.
הסתכלתי עליו בעיניים אדומות והתחלתי לבכות שוב.
"יהיה טוב, יקירה, אני מבטיח" אמר וחיבק אותי חזק.
"אני מצטער, לוס" שמענו קול רועד מאחורינו. השתחררתי מידיו של אנדריי והסתובבתי.
הוא עמד שם, רק בוקסר שחור לגופו, שחום כמו תמיד, שיערו רטוב עדיין, ועיניו אדומות, דומעות.
