Dangerous Game [2]

פרק 61- הזדמנות אחרונה

בלה-

היום האחרון שלי פה בעיר ואני מנצלת אותו כמה שרק אפשר. אהבה זה חרא דבר, אמון זה חרא דבר. ברונו וולריה, ילד?!

מעולם לא חשבתי שאין לו לב בשביל לעשות לי את זה. הוא ידע שאהבתי אותו, הוא ידע. ובכל זאת, הם הזדיינו והוא שפך לתוכה את הזרע שלו, הכניס אותה להריון.

ואז ההכרה נפלה עליי.
זו הסיבה שולריה עמדה ודיברה עם ברונו באותו יום בפתח הדירה, הם דיברו על זה.

ומה שהיא אמרה אז..

'נראה מה בלה תחשוב על זה'.

ברונו הסתיר את המידע הזה ממני, פאק!
באיזה חודש היא?!
הזדיינו בכל הזמן שוולריה סחבה את התינוק שלו אצלה?!

זין.

אני שונאת אותו אפילו יותר, לא יכול להיות גרוע יותר.

ליאם ואני רואים סרט ביחד, בדירה הפרטית שלו. הוא הכין את הפופקורן והניח את ידו על משענת הספרה שמאחוריי, תומך בי ללא מילים.

האמת שלא דיברנו על האגרוף שקיבלתי מברונו, או על העובדה שהוא התפטר בגללי. זה יצר מתח ואי שקט בנינו.

"ליאם, מה תעשה עם העבודה עכשיו?" אני שואלת אותו, סוקרת את תגובתו ולא מוצאת בו שום דבר.

עיניו השחורות ממוקדות בי "האמת, לא יודע. אני כבר אחשוב על משהו, אל תדאגי. בואי נבלה מהיום האחרון שלך פה בעיר".

אני שומעת את קולו עצוב מעט בסוף המשפט ואני משפילה את ראשי, חושבת "זה לא היה פייר שהוא פיטר אותך בגלל שהתחבקנו בבר" אני רוטנת, נאנחת בתסכול וקוברת את פניי בידיי.

"בלה... לא הכל הוגן בחיים" הוא אומר לבסוף, רציני מאי פעם "זה שאת עוזבת מחר, גם זה לא בדיוק פייר. את מוותרת על הכל, ובורחת ממנו".

אני רוצה לצרוח, להכות בקיר.
הוא צודק.. אבל איזו ברירה כבר יש לי?!

"להישאר ולסבול? זה מה שאתה ממליץ לי?" אני מרימה גבה, שואלת בעוקצנות.

ליאם מסדר את שיערו השחור ושוב פונה להביט בי "לא, תעשי מה שנכון לך. אני יותר מודאג מהכחול והנפיחות שיש לך בעין".

אני סוגרת את עיניי והוא שוב סוקר את העין הנפוחה שלי, הודות לאגרוף החזק של ברונו.
ליאם קם, עצר את הסרט וחזר עם קוביית קרח גדולה בתוך מגבת.

אני מחייכת אליו חיוך קטן, ליאם פשוט מושלם.

למה לא התאהבתי בו?!

אני מושיטה את ידי לקחת את הקח ממנו אך הוא מבטל אותי "תני לי". הוא עושה זאת בעדינות, לא מדבר.

"אתה נמשך אליי?" אני מחליטה לשאול, פאק.. למה אני לא סותמת.

ליאם מגחך "רוצה שאגיד כן?".

אני מגלגלת את עיניי והוא רואה זאת בעין הבריאה שלי, חצי כוח.

"בלה, אני אוהב אותך כמו אחות. מעולם לא ראיתי בך מעבר, למרות שהגוף שלך.. את סקסית לגמריי. אני מבין למה כל השרוטים רודפים אחרייך. ולא רק היופי שלך, יש לך גם אופי מדהים. אני באמת אוהב אותך, וחבל שאת עוזבת".

אני בולעת רוק, הוא ממשיך לטפוח לי על העין עם קוביית הקרח וזה מרגיע את הכאב. העין הבריאה שלי מביטה בו, ואני נאנחת.

"הלוואי והייתי מתאהבת בך, זה היה הרבה יותר קל" אני משתפת אותו במחשבותיי "אתה כולך טוב. אתה גבר עם אופי, ולא רק פרצוף יפה. תגיד.." אני מעקלת את שפתי "הייתה לך מערכת יחסים?".

הוא חושב לרגע כאילו בוחר מה לענות "כן, הייתה לי".

"מה קרה?" אני ממשיכה לשאול.

"שואלת הרבה לפני שאת עוזבת אה?! לא סותמת את הפה" ליאם מצחקק "כבר לא כואב לך?" הוא מוסיף ומרחיק את המגבת בחזרה אליו.

אני מתקרבת אליו, מטפסת עליו ולקחת את השלט שהיה על השולחן הקטן והנמוך שלידו "אתה לא עונה לי אני לא עונה לך" ואני לוחצת על המשך הסרט.

ליאם צוחק "ילדותית".

"מעצבן".

הוא מדגדג אותי ואני בועטת בו בצלעות "עוד פעם אחת שתדגדג אותי אני אוציא לך את הזין מהמקום, אני נשבעת!" אני מאיימת.

ליאם מביט בי משועשע "איך אני אוהב את האיומים הלא מאיימים שלך".

ובדיוק כשאני שוכחת מכל הצרות שלי צלצול הודעה נשמע מהטלפון שלי. ליאם מביט בי בשאלה, אני מרימה את הטלפון ונכנסת אל ההודעה.

ברונו-  כן.. שיניתי את השם שלו.

"יש לי הרבה על מה לדבר איתך, תני לי את היום האחרון שלך פה כדי שאוכל להסביר ואחר כך, אעזוב אותך לנפשך".

הלב שלי מאיץ, ליאם מתכופף וקורא את ההודעה בעצמו. הוא לא מדבר, רק בוחן את תגובתי "את מזיעה.." הוא מציין לי.

"חם לי" אני ממלמלת, הלחץ שורף אותי. מה אני צריכה לענות?

"את רוצה לדבר איתו?" ליאם לבסוף שואל, מביט בי עמוקות.

אני מנידה בראשי, אוחזת בו כאילו זה יעזור לי לפצח את התשובה בעצמי "אני באמת לא יודעת..".

"תני לו הזדמנות אחרונה, לפני שאת עוזבת" ליאם נשאר רגוע, שקול והגיוני בחשיבה שלו.

"כן? ומה אם אני אצא מזה פגועה אפילו יותר?" אני חוששת, לא יודעת אם מעוניינת לשמוע את ההסברים שלו. הוא עשה כלכך הרבה טעויות.

"תגידי כן, אין לך מה להפסיד".

אני:

"בסדר, ואם בכל זאת לא אשתכנע... אתה משחרר אותי. תבטיח".

ההודעה נקראה, ברונו חושב.

ליאם מחייך "אני גאה בך סיס".

ברונו-

"אני מבטיח".

שקר או לא, אני לא יודעת.