פרק 60- אגרוף לפנים

397 35 1
                                    

ברונו-

בלה מענישה אותי על התחושות המזויינות שאני נתתי לה להרגיש. אני נשען על הקיר, צופה בה ובליאם מחובקים בחיבוק ארוך ומייסר, זזים בתנועות קטנות.

היא מצחקקת בתגובה למשהו שאמר, והוא מושך אותה אפילו קרוב יותר. אני מקנא, אני רוצה להעיף את הידיים המגעילות שלו מהבחורה שלי.

אני שומע תזוזת כיסא לצידי ואז קולה של ליליאן מדבר "אתה מזיין אותם במבט". אני לא עונה, רק ממשיך לתצפת עליהם במבט רצחני.

"היא לא שייכת לו" אני מסנן לה בשיניים חשוקות, נאחז בכל טיפת שליטה עצמית שעוד נשארה לי כלפי עצמי.

"היא גם לא שייכת לך ברונו" היא מציינת, עדיין כועסת עליי "הפסדת אותה, עשית טעות ענקית הפעם".

ליליאן.. מאז הדרמה ההיא והגילוי של בלה על ההריון היא כיסחה אותי בכל הזדמנות שהייתה לה. באותו היום היא זרקה אותי לזירה, וזה לא היה כמו תמיד.. היא פירקה אותי כהוגן.

זה הגיע לי, ונתתי לה את התענוג לפוצץ אותי מכות.

העין הימנית שלי עדיין נפוחה , בגלל זה שמתי משקפי שמש. השפה שלי גם היא נפצעה, הפצע מחלים. והלב שלי, הוא מרגיש רע.
אשמה, כעס, עצב ואובדן.

באתי לכאן כי רציתי לראות אותה, רק לראות אותה, להרגיש את הנוכחות שלה באוויר אחרי שהתפטרה מהעבודה. עוד יומיים היא מתכננת לעזוב, ואני חייב לעשות הכל כדי שתחזור אליי.

לא אתן לה לעזוב, שיהיה ברור לכולם.

התסכול והזעם שלי גוברים בכל יום שהיא לא איתי, לא נושמת אותי ולא מסתכלת אליי.
ממש כמו עכשיו.

"תירגע" קולה של ליליאן לוחש לאוזני "אתה עלול להתפוצץ מרוב זעם.." היא מגחכת "טוב, אולי זה מגיע לך אח יקר" היא טופחת על שכמי ואני נועץ בה מבט קשה.

"תראי איך הם צמודים.." אני מתחיל לראות שחור בעיניי, ליאם ובלה רוקדים מחוייכים. הוא אוחז בגבה התחתון והיא בעורפו.
זה נראה כלכך..

אני שורק מפי קללות "ליליאן, אם לא תעצרי אותי המזדיין הזה יכיר מקרוב את הקבר שלו!".

היא צוחקת בתגובה, נהנית לראות אותי אוכל את עצמי מקנאה.

"ליליאן" אני לוקח לעברם צעד אחד, קרוב יותר. אני מזהיר אותה, ומזהיר את עצמי מחוסר השליטה העצמית שלי שעומדת להתפוצץ.

בלה יוצרת איתי שוב קשר עין שנמשך בדיוק שניה, והיא חוזרת להביט בליאם באהדה.

מה שהיה לה במבט היה.. געגוע?

כשאני מתקרב יותר אני יכול לחוש בקירבה שלי ושל בלה. היא מרגישה אותי מתקרב, היא יודעת מה אני מתכוון לעשות. היא מלקקת את שפתיה בחושניות, ליאם רק מחייך עם שיניו.

זה הסוף שלו.

אני מתנפל על ליאם, מפריד אותו מגופה של בלה ומפיל אותו ארצה. בלה צורחת, ליליאן מתקשחת אך לא זזה ואני ממשיך לנגוח בליאם השיכור.

"היא שלי!" אני שואג, תופס בצווארון חולצתו ומעיף אותו על אחד השולחנות. הוא מתנגש בהם ונאנק, חושק את שיניו. בלה רצה אליו, ונעמדת מולי.

"תפסיק!" היא צועקת, מגנה על ליאם בגופה "תפסיק כבר!".

אני חמום מוח "ועכשיו את מגנה עליו?!" אני עוקץ "זוזי!".

"לא!" היא מחזירה לי באותו טון, אני מעיף את גופה הקטן הצידה ומכסח לליאם את הפרצוף. האף שלו מדמם, הוא לא פראייר אך יודע שמולי כדאי לו לא להגיב.

"אתה מפוטר" אני לוחש לו בקרירות, מרים את ידי לאגרוף ושומע צרחה ואז בום.

אני משתנק כשרואה את ראשה של בלה עף לאחור מההדף של העוצמה, נופלת על הרצפה באנקה כואבת. אני מרים את אגרופי, רואה את הדם עליהן ומביט באשמה על בלה.

שפתה התחתונה מדממת.

"אני.. מצטע- תני לי" אני פגעתי בבלה, היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות "אתה מטומטם ברונו.. כלכך מטומטם!".

והיא רצה לבחוץ.

אני לא מספיק להתעשת על עצמי, מתכוון לרוץ אחריה אך יד אוחזת בי "עשית מספיק נזק" ליליאן אומרת "תן לו לטפל בזה". ליאם רץ אחריה ואני נותן אגרוף נוסף לקיר.

"פאק!".

טעות. ועוד טעות.
אני אוכל לתקן את זה?

המצב הזה בלתי נסבל, בחיים לא קרה לי שהרגשתי ריקנות כזאת. בלה מחייה אותי מחדש, מציפה בי את החיה שבי, נותנת לי תחושה של שמחה קטנה בתוך לב הקרח שלי.

והבחורה הזאת..
אני פשוט טועה איתה כלכך הרבה.

למה פוגעים במי שאוהבים?!
לעזאזל!
_______________________________________

"התינוק נפל" הרופא מודיע, אני מהנהן לו ובליבי מרגיש הקלה קטנה.

אני מושך את ולריה בסוף הטיפול אל הרכב, מתעמת איתה על הכל.

"מה אמרת לה!" אני דורש לדעת, מאיץ בנסיעה מעבר למותר.

למי אכפת.

ולריה מחייכת לעצמה "שום דבר חשוב".

"פאקינג תדברי, אני משתדל לרסן את עצמי לידך אבל את עלולה לקבל כדור לראש עכשיו" אני הכי רציני שיש, היא ריסקה את הסיכוי שלי עם הבחורה האמיתית שאי פעם רציתי.

ועל זה אני לא סולח.

ולריה מגחכת במירמור "כואב אה?! עכשיו אתה מבין איזו הרגשה זו כשזורקים אותך לכלבים בשביל איזו זונה אחרת!".

אני עוצר את הרכב, מרים את האקדח ונועץ אותו ברגלה "תתחילי לדבר".

והיא מדברת, מספרת ושופכת הכל.

אבל המשפט היחיד שהיה חקוק במוחי היה-

'הוא לא רצה לספר לה, הוא אוהב את המציצות שלה'.

זה לא נכון.
אני לא אוהב רק את המציצות שלה, אני אוהב בה פאקינג הכל.

ואני חייב לתקן את הטעות המזדיינת הזאת לפני שהיא עוזבת את העיר.

Dangerous Game [2]Where stories live. Discover now