פרק 37

2.1K 91 37
                                    

אלי

כל החושים מתגברים כשאנחנו שבורי לב. שמעתי דברים בצורה ברורה יותר כי זה עדיף מאשר להקשיב לתוף הלב שלי. הרגשתי את השמש והאוויר על העור שלי כי ניסיתי להרגיש דברים במקום להיסגר. הרחתי את הבושם שלו בכל מקום. עדיין הרגשתי את האצבעות שלו כאילו הן קשורות באצבעותיי וזה גרם לי לבכות. לבכות חזק. הכרית שלי הייתה ספוגה בכל לילה, הייתי בוכה באוטו שלי לפני הכניסה למשרד ובשנייה שיצאתי ממנו בערב. כל פעם שסירבתי לדבר איתו, הרגשתי עוד לבנה נבנית בלב שלי. עוד קיר עולה. זה קשה כל כך לעבור הלאה כשהוא עדיין בראש שלי, כשהשם שלו חרוט על ליבי בסכין וגורם לי לדמם.

החלטתי להגיע אליו הביתה, מבלי לענות על ההודעה שלו. באתי לכאן לפגוש את מי שהציל אותי ולהוקיר תודה. אני צריכה להישאר חזקה, להשתדל לא להסתכל לו בעיניים, ולא לגעת בו.

המעלית נפתחה, והפחד לראות אותו מולי אחרי כל הזמן הזה בנפרד, גרמה לי להשתנק. אבל הוא לא היה שם. הבית היה חשוך ושקט. לא היה זכר לביאנקה, לא לקים, לא לילדות.

״מישהו בבית?״ קראתי, משיכה להתקדם אל העומק. הרמתי את ראשי קדימה, היציאה אל המרפסת הייתה מוארת, הנחתי שהוא אולי שם. אבל גם לא. אין סיכוי שתיאו יעבוד עליי וישקר, ובמיוחד לא בנושא הזה.

אלי: אני כאן, ליד הבריכה. איפה אתה?

ההודעה הראשונה ששלחתי לו אחרי כל הזמן הזה שהתחמקתי ממנו. נשענתי על המעקה במרפסת שלו, מתבוננת אל העיר שלא ישנה אף פעם. הכל הרגיש דיסקרטי, על סף המחשיד.

רעש של נעליים כבדות מתקרבות נשמע מאחוריי.

הסתובבתי בתנועה אחת, פולטת אנחת בהלה קטנה. עמד מולי אדם במדים, עם מסיכה על פניו.

הנחתי את ידי על הלב שלי, שכמעט והתפרץ החוצה מהחזה. התקדמתי בצעדים זהירים, כשאני ממקדת את מבטי אל העיניים שהציצו עליי מאחורי שני החורים הקטנים במסכה השחורה.

שלחתי את ידי לקצה המסכה באזור הצוואר, נחושה לבדוק אם מה שאני חושבת אמיתי. הרמתי אותה כלפי מעלה, מקפלת את מחציתה.

זיהיתי את השפתיים שלו, את קשת הקופידון שלו. השערות המדויקות בזיפים שלו. היד שלי נזרקה לאחור, חפנתי את פי בשתי כפות ידיי. הוא המשיך, והוריד את המסכה ממנו לגמרי.

תיאו עמד מולי. לבוש במדי צבא, נעלי קרב ותגי מלחמה על זרועותיו.

״תיאו, מה זה? מה הולך פה? למה אתה לבוש ככה?״

הוא הרים את אצבעו לשפתיו, מסמן לי לשתוק.

״עכשיו תורי.״

הדמעות שוב עקצו את עיניי. הוא המשיך להתקרב אליי, כשאני קפואה במקומי.

לב יקר ערךWhere stories live. Discover now