יריבות בין שתי ממלכות

פרק 6: אתה יכול לשלוט על מעשיי אך לא על מחשבותיי

לוקאס נאנח בפעם השלישית משהתחלנו את השיחה לפני שמתחיל להוציא מזכרונו את אותם המילים שאני מנחשת כבר מה הם.

"אל תעז אפילו לחשוב על זה, חוק זה חוק והיא תבין זאת גם בדרך הקשה עם צריך. תביא אותה בסוף הלימודים לחדרה ותנעל אותה שם עד הבוקר, ותרחיק כל אחד מדלתה, אני לא רוצה שיביאו לה אוכל או מים" הוא אמר ובסוף המשפט הדמעה יוצאת מעיניו כמו חיכתה בסבלונות עד לסוף ורק אז הרשתה לעצמה לעשות זאת, ליפול.

אנחנו נעצרים מול השער הגדול של הארמון.
אני לא נותנת למילותיו להשפיע עליי, מהסיבה הברורה שלא ציפיתי למשהו מיוחד גם ככה. אבל איפשהו זה עדיין מצמרר אותי וגורם למספר דמעות לנזול במהירות מעיניי.
לוקאס נעצר בשער הארמון הגדול ואני עוצמת את עיניי ונותנת לדמעות לפרוץ במרץ. מגע נעים על לחיי גורם להן להיפתח מחדש. "בבקשה אל תבכי. זה לא מגיע לך." לוקאס אומר ומקנה את דמעותיי עם מטפחת קטנה שהייתה בכיסו. "למה בכל זאת באת? עכשיו הוא יעניש אותך" אני אומרת תוך כדי היבבות הרבות שנפלטות מפי. "באמת חשבת שאני ישאיר אותך לבד שם? שיקרע את אבריי הפנימיים מצידי, אני לא התכוונתי להשאיר אותך עם הבן של האויב הכי גרוע של הממלכה." הוא אומר ואני נאנקת למילותיו, המומה ממה שיצא מפיו. "אף פעם לא אמרת את זה, למה אתה מחליט למרוד פתאום?" אני שואלת את מה שעל ליבי.

לוקאס מעביר את עיניו עליי ואני מבחינה שהוא נלחם בדמעות שלו מלצאת, הייתי רוצה לדעת איך הוא עושה את זה.
"אני ראיתי אותך בחצר עם ג'ייק ואיך שנלחמת בו, לא האמנתי שאביך יסרב אך שהוא עשה ואמר מה שאמר בדיוק אז אליס התקשרה ואמרה שנראה לה שאת בצרות ונשמעה ממש בהיסטריה. הרגשתי שאני לא יכול יותר. את כמו אחותי הקטנה מריאן, אני אוהב אותך יותר מאת חיי עצמם ולכן לא אתן לאף אחד לפגוע בך" הוא מחבק אותי ואני מחבקת אותו חזרה, מוקסמת ממה שאמר. הייתי זקוקה למישהו הזה שידע מה עובר עליי, אליס לא יודעת כל מה יחסיי עם אבי אך היא יכולה להבין לבד שהם לא משהו.
אני מודה ללוקאס על כך שהוא איתי בתקופה הזאת, כי אני בכנות לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. זה נכון שחוץ מהפעם הזאת הוא לא עמד מול בקשותיו של אבי אך הוא תמיד היה שם בשבילי, חיבק אותי וניחם כשצריך גם שלא רציתי, התלוננתי טיפה שהוא לא עומד מול אבי ושנאתי אותו ולא ולעיתים לא יכולתי להסתכל עליו זה נכון, אך עדיין אהבתי אותו על כך שהוא לא עוזב אותי. בכל מקרה הפעם אבי באמת הגזים, ולכן עכשיו אני מעריצה את לוקאס יותר מתמיד, כי לנעול אותי בחדר חצי יום בלי אוכל ומים זה שפל חדש בשבילו, זה תמיד היה רק לנעול. ואני תוהה מה השלב הבא, אולי לקשור אותי בחבל....אני מצחקקת מהמחשבה בליבי, הוא לא כזה מרושע, אבל מצד שני הוא לא בדיוק עצמו, לא מאז שהיא הגיעה לחיינו ותפסה את מקומה של אימי.

"לוקאס זה לא טוב, הוא יכעס על זה שאתה מורד בו, אני לא רוצה שהוא יעשה לך משהו" אני מיבבת אל תוך חזהו, משאירה דמעות על חולצתו הכחולה. "אני אהיה בסדר כל עוד את תהיי בסדר" הוא אומר ונותן נשיקה לראשי.