אני ממש לא רוצה לדבר על זה עכשיו, ובשיא הכנות אני דיי מעדיפה לשכוח שזה בכלל קרה. המרדף עם ג'ייק, הרגעים המועטים שבהם ניסיתי לברוח שהרגישו כמו נצח, מלא בייסורים וכואב, לא פיזית אלא נפשית ורוחנית.
התאכזבתי נואשות מעצמי, שנים תרגלתי נאומים ליום שאפגוש אותו כמו משפטים מתוחכמים או אפילו לאיים עליו להתרחק ממני, אך הכל היה לשווא. אני זוכרת אפילו איך ניסיתי להתמודד עם הפחדים שלי ולנסות להישאר קרירה ונטולת רגש, לשלוט ברגשות שלי ולא לתת לגוף לפעול לבד כמו שרואים בסרטים או איך שאימי לימדה אותי, אבל איכשהו זה לא עבד. אני תוהה האם זה הופך אותי לנסיכה פחות טובה? ומה זה אומר עליי בתור בן אדם, שלא אצליח להסתדר בלי שומר לצידי?...כל חיי הייתי הולכת לבית הספר ואז חוזרת לארמון. לעולם לא יצאתי החוצה באמת ואם כן זה היה כי ברחתי. לעולם לא באמת יצאתי עם תחושה של חופש כי הפחד שיגלו אותי או הפארנויה שרואים אותי וילשינו לאבי גברה על התחושה. לשום בן אדם אסור להיות כלוא, מסתבר שזה לא כולל נסיכות...
השתיקה שלי מבהירה ללוקאס שאני לא במצב לדבר עכשיו והוא מניח לנושא לבנתיים, אני יודעת שבקרוב הוא ישאל שוב אך לעכשיו אני פשוט מודה לו, כי אני חייבת קצת שקט.
אבל כמו תמיד משהו מטריד אותי, שאלה שאני לא יכולה להתעלם ממנה.
"לוקאס למה באת?"
אני מסתכלת על אצבעותיי, נמנעת מקשר עין איתו, מכיוון שאני מפחדת שאני כבר יודעת את התשובה.
הוא נעצר ברמזורים ומשתמש בזה כדי לנתק את עיניו מהכביש קצת ולהביט עליי, ואני מביטה בו בחזרה.
"היית מעדיפה שלא אבוא?" הוא שואל בהרמת גבה. אני מנידה את ראשי בשלילה ואוחזת קצת את השפה בין שיניי.
"אני מתכוונת איך באת" אני מתקנת את עצמי אך הוא נראה מבולבל יותר, מעביר את עיניו שמרצדות על המכונית כמו מסמנות לי איך הוא הגיע. "הרי אמרת שאבי אסר עליך לעשות זאת" אני אומרת ומוציאה אנחה, שנשמע שעמדה על ליבי יותר מידיי זמן.
הרמזור מתחלף סוף-סוף וזה מה שגורם ללוקאס לנתק את עיניו ממני ולחזור לכביש. "אחרי השיחה שלנו ניסיתי לשכנע את אביך" הוא אומר ועכשיו תורו להיאנח בכבדות.
"ומה הוא אמר?" אני מזרזת אותו להמשיך.
"הוא אמר שלא, חד משמעית לא" הוא אומר לבסוף ואני קופאת למשמע אוזניי. אני מרגישה מועקה ודמעות שמאיימות לצאת.
"הוא באמת אמר לא?" אני שואלת ומופתעת מקולי שנשמע שבור.
לוקאס מסב את מבטו אליי, מתעלם מהדרך. הוא שולח את ידו לראשי ומלטף מעט את שערי. "אני מצטער" הוא אומר בשקט ואני מהנהנת חלושות ומושכפת באפי.
"אתה זוכר במדויק מה הוא אמר?" אני שואלת והוא מהנהן, אך לא מבין מה אני רוצה.
"תצטט אותו, אני רוצה שתצטט את מה שהוא אמר בדיוק" קולי חזק ובטוח בעצמו, ההפך הגמור ממה שאני מרגישה כרגע.
"מריאן" הוא נאנח ומעביר את ידו על דמעה בלחיי, דמעה שלא ידעתי שקיימת שם.
"אני צריכה שתאמר את זה, בבקשה" אני כבר מתחננת, עוברת כנראה על חוק מחוקי הנסיכות שלי, אך זה לא מזיז לי, לא עכשיו לפחות.
"אני לא יכול מריאן" הוא אומר חלושות ואני מבחינה בדמעה בעיניו שמאיימת לרדת.
"בבקשה" אני חוזרת ואומרת.
לוקאס זוכר הוראות מצוין, זה משהו שלמדתי עליו בכל השנים שהוא היה לצידי. תמיד דאג לשנן את המילים בזכרונו כמו מפחד שישכח.
JE LEEST
יריבות בין שתי ממלכות
Romantiekשתי ממלכות קיימות בארץ. הן נמצאות באותו מקום וזאת בגלל שהם לא מאותו סוג של ממלכה. האחת מכובדת עשירה והכי חשוב שולטת על פני הקרקע. אם זאת השנייה מגיעה מהעולם התחתון היא אינה מכבדת את עצמה או את הסובבים לה ותמיד פועלת ונמצאת מתחת לאדמה. הממלכות לעולם...
