ורדים שחורים

ורדים אדומים פרק 1

פרק ראשון נקודת מבט קאיה-

המכתב היה כתוב ביוונית, מכתב שישאר אצלי לנצח. הדבקתי אותו על הדף הראשון במחברת הרמתי עט מן שולחן הכתיבה של אבי מקווה להספיק לכתוב ליפני שיחזור. התחלתי לכתוב את המילה הראשונה אך הדלת נפתחה, הסתכלתי לאחור בזעזוע בידיעה למה שהולך לקרות כרגע. ״מה את עושה כאן?!״ אבי היה שיכור ועצבני חזר מן הפאב המקומי ״אני... רק לקחתי עט, אני מצטערת בבקשה״ הוא קטע אותי. ״לא יעזור לך להגיד סליחה! את תקבלי את העונש שלך רק ככה את תתחנכי״ הוא צרח בקולי קולות., הוא בא לכיווני סוטר לי בידו ומושך אותי מן השיער ״תפסיק!!!״
הוא סטר לי שוב פעם זורק אותי על הרצפה מפשיט את החצאית שלי ״תייהי בשקט אם את רוצה שהעונש יסתיים מהר.״ בכיתי חזק הוא הוריד את מכנסיו נהדף לתוכי בחוזק, אני מנסה לזוז אבל גופי לא מגיב עוד כמה דחיפות והוא מפסיק חשבתי בראשי עוד קצת.. לאחר כמה דקות הוא יצא ממני משאיר אותי על הרצפה חסרת קול. ״תתנקי, את לא רוצה שהאמא הזונה שלך תראה אותך ככה.״  הוא הלך לכיוון המקלחת, רציתי לשים לזה סוף לברוח להתאבד להעלם לא יכולתי לסבול את העול שעובר עליי בכל פעם שהוא חוזר הביתה כשאמי תחזור מן בית החולים אנסה לדבר איתה על זה, אבל אם אבי אדע הוא ירצח את שתינו הוא אבטיח לי את זה. הרמתי את עצמי בחולשה רבה מן הרצפה יושבת על הספה מרימה את המחברת ומכניסה לתיקי, ישבתי שם בדממה אבי יתעלם ממני והמשיך לחדרו, נשמעה דפיקה על הדלת  פתחתי אותה, אמי נכנסה, ״קאיה קיבלת את המכתב מסבתא, אני מצטערת כל כך שלא יצא לך להפרד ממנה״ אמרה בעייפות מדליקה סיגריה ונושפת ממנה בחוזקה
״אני צריכה לדבר איתך.״ אמרתי והתחלתי להסביר לה את כל מה שאבי עושה לי מאז גיל שתיים עשרה, היא לא הגיבה היא הייתה בשוק טוטאלי נכנסה עם עצמה לטראנס, אבל הלוואי והתגובה הייתה נשארת כשוק כי מה שבא אחר כך הייתה סטירה מצלצלת ללחי הימנית שלי, ״איך את מעזה לדבר על אביך ככה?!״ צעקה ברוב קולה ״את כפויית טובה!!״
פניה האדימו ״אני לא משקרת אני מבטיחה לך.״ התחלתי להזיל דמעות ״אחרי כל מה שהוא השקיע בך את ילדה זונה!״ היא צרחה ״את עפה מהבית ממחר! אני מעיפה אותך מכאן את לא תזכי לבית טוב כמו שהיה לך עם העלילות שווא האלו!״ היא צרחה לכיווני ״קחי את התיק שלך ותארזי הכל עכשיו!״ לא האמנתי איך מי שהולידה אותי יכלה לחשוב ששיקרתי על דבר שכזה, אני אמרתי את האמת רק רציתי כבר ללכת מהבית הזה להתחיל דרך חדשה. לא עניתי לה רצתי לחדרי פתחתי את המזוודה והעמסתי את הכל

היא לא תראה אותי יותר בשם כל מה שהאמנתי בו בחיי. אני שונאת אותה שונאת אותו שונאת את העולם הזה. נשכבתי על המיטה בוכה את נשמתי בכי מר ושקט, כל הלילה לא ישנתי אבי באמצע הלילה נכנס לחדרי, ״סוף סוף אנחנו נפטרים ממך את תעברי לפנימייה המזויינת בצד האחר של המדינה ככה לא אסבול את הבכי המזדיין שלך כל פעם שאני מזיין אותך,״ הוא צחק וטרק את הדלת, הלילה הנוראי הזה נגמר אמי שמה על השולחן את הכתובת, לא חוזרת בה. לקחתי את המזוודה והלכתי אל התחנת אוטובוס, אולי כדאי לי פשוט לברוח מאשר ללכת לפנימייה הזאת? אבל להשאר ברחוב... לא היה נשמע טוב כל כך, ואם אלו האופציות שלי עדיף שתהייה לי מיטה לישון בה ואוכל, מאשר לשבת ברחובות ולגייס כספים ללחם ומים. עליתי על האוטובוס ולאחר מכאן נרדמתי בו עד שהגעתי אל היעד ״פנימיית לב פתוח״
מקווה שאהבתם את הפרק אשמח לשמוע מה דעתכם אוהבת מאוד🖤