His sunshine [4]

איידן (39) - פרק אחרון

היא שלי.
האישה היפה הזאת שלי.
שייכת לי.
אני אוהב אותה כל כך, לעזאזל.
העברתי את שיערה אל מאחוריי אוזנה ונישקתי את שפתיה, שמשורבבות באופן מושלם.
"אני רוצה שתישאר.. אל תלך," היא לחשה. "אני רק יורד לעבוד, סאנשין."
"אתה רצחת אותם?"
"את מי?"
"את מי שירה בי?" הנדתי בראשי. "זה מה שאני יורד לעשות."
"ואם אני רוצה לרצוח אותם?" היא שאלה בשקט ובחנה אותי. עיניה נצצו. "היית רוצה?"
"כן. אני רוצה."
"למה?" היא התיישבה במיטה ובחנה אותי.
"הם רצחו את הילד שלנו, איידן." היא לחשה עם דמעות בעיניה. "נכון."
"אני.. אני שונאת אותם. אני רוצה לרצוח אותם."
"את מבינה שמהרגע שתעשי את זה, את תהיי רוצחת? רוצחת, ליליאנה. את בטוחה שזה מה שאת רוצה? את בטוחה שאת לא רוצה רק לעזור לי? לעמוד שם ולהסתכל עליי לוקח מהם את החיים?"
"לרצוח אותם. אני רוצה לרצוח אותך." היא נהמה. "תפסיק לעשות ממני ילדה קטנה! אני לא ילדה קטנה. אני רוצה לרצוח אותם. אני רוצה שישלמו על מה שעשו לי! אני רוצה שהם-" הצמדתי אותה אליי וחיבקתי אותה בחוזקה. "ששש, ליליאנה. הכל בסדר."
"מגיע להם למות! מגיע להם למות! אני שונאת אותם!" היא צעקה.
"ליליאנה, הם ימותו, יפה שלי, הם ימותו, אני מבטיח לך."
"אני מפחדת." לחשה ועיניה הכחולות בהו בי, הן מלאות דמעות ונפוחות. "ממה?"
"הם רצחו את הילד שלנו. מה אם הם יפגעו גם בך?"
"הם לא. הם קשורים."
"אני עדיין לא רוצה שתילך, איידן.. תישאר איתי," בלעתי את רוקי והנהנתי. "מה שתרצי, מותק." לחשתי ונשכבתי שהיא מעליי, בוכה לשקע צווארי.
אני מבין מה היא רוצה, היא מפחדת. היא מפחדת שהיא תאבד גם אותי. היא מפחדת שהיא תישאר לבד, אבל זה לא נכון. כולם בבית אוהבים אותה. כולם. ג'יימס, סופיה, קים וקולטון. ושון וניקי? לעזאזל הם אוהבים אותה יותר מאשר אוהבים את עצמם.
שון מוכן להרוג בשבילה כבר בגיל כזה, הוא רצה לעשות את זה.
"תקשיבי," לחשתי לאוזנה. "את לא לבד. אני איתך. תגידי לי מה את מרגישה."
"אני מפחדת," היא מלמלה בזמן שליטפתי את גבה. "אין לך ממה, מותק. אני שומר עלייך." נישקתי את ראשה ושאפתי מריחה המתוק. "את האישה עם הריח הכי טוב בעולם, לעזאזל. אני אוהב אותך בטירוף."
"אז תישאר איתי עד הבוקר, ואז נרד לרצוח אותם ביחד, טוב?" קולה היה שקט, שביר.. אם לא הייתי מכיר אותה טוב, הייתי בטוח שהיא תקבל התקף חרדה. אבל אני מכיר אותה, האישה הזאת לא ניתנת לפגיעה בקלות. היא מושלמת. קשה לפגוע בה, היא טובה מדי בשביל זה. האישה הזאת.. אני רוצה לנשק, לחבק, לדאוג לה עד סוף חיי. אני אעשה הכל בשבילה.
היא שלי, אני שלה.
בחנתי אותה, מנסה להירדם אבל לא מצליחה בגלל המחשבות המזוינות בראשה.
"איידן?" היא שאלה בקול שקט ורועד. למה היא מפחדת כל כך?
"כן, סאנשיין קטנה?" היא הרימה את מבטה אליי ונשכה את שפתיה. "אני יכולה לדבר אותך בלי שתשפוט אותי, בבקשה?"
"את אי פעם דיברתי איתי על משהו ושפטתי אותך?"
"לא." לחשה וליטפתי את הלחי שלה. "תספרי לי מה קרה, מותק,"
"אני.. אני וג'ולס רבנו.. ומסתבר שגרייס חתכה את עצמה ו..והיא כמעט מתה, ההורים שלה ממש עצובים, ג'ולס הייתה שם למרות שהיא לא מחבבת אותה ממש.. היא.. היא אמרה לה למסור לנו שהיא מצטערת, שהיא שונאת את עצמה על זה.. שלחו לי שני סרטונים על הסרטון סקס שהופץ עלינו, על כל אחד דברים רשום דברים שונים.. הראש שלי לא מפסיק לכאוב לי, הלב שלי פועם בחוזקה בכל הארבע שעות האחרונות האלה, הוא לא נרגע אפילו לרגע. ואני.. אני עצובה ומפחדת ואני רק צריכה שתחבק אותי, תחבק אותי חזק ואל תעזוב אף פעם." חיבקתי אותה חזק אליי.
אני אוהב אותה כל כך שזה כואב לי.
"אני אוהב אותך, ואני כאן איתך. ואני אטפל במי ששלח לך את הסרטונים האלה, ואדאג שג'ולס תצטער על זה שפגעה בך." נישקתי אותה רכות על שפתיה והבכי שלה התחזק במעט.
היא הנידה בראשה כל כך מהר שלרגע חשבתי שהוא יתנתק ויעוף מהחדר.
ליטפתי את הלחי שלה ובחנתי אותה, הדמעות ממשיכות לזלוג מפניה.
שפתיה רועדות ויבבות ממשיכות לצאת משפתיה הורודות.
העברתי את שיערה - שנדבק לפניה בגלל הדמעות הגדולות והמלוחות שזולגות מעיניה היפות - אל מאחוריי אוזנה ונישקתי אותה.
"תירגעי, סאנשיין. אני איתך." אני אמשיך לחזור על שני המילים האחרונות עד שזה יחלחל לראשה והיא תבין את זה.
"ג'ולס לא פגעה בי, איי..דן," בחנתי אותה. "אני פגעתי בה,"
"איך?"
"אני הז..זכרתי מש..משהו מהעבר שלה, משהו שהיא שונאת שמזכירים. שונאת, איידן. ואני ידעתי את זה! אני חברה נוראית.."
"את לא. את לא חברה נוראית, ליליאנה. את מושלמת וגם לך מותר לטעות לפעמים, בסדר?" היא הנהנה שליטפתי את שפתיה בשפתיי.
"אני אוהב אותך," לחשתי לה, עיניה בהו בעיניי.
"את מושלמת." לחשתי פעם נוספת, היא עצמה את עיניה ונישקתי אותה בעדינות מייסרת, רציתי יותר מזה, אבל אני לא אלחץ עליה.
"בואי נלך לישון, סאנשיין. בבוקר אני אדאג לרצוח אותם." היא הנהנה וליקקה את שפתיה. "לילה טוב, איידן."
"לילה טוב, מיס האקסלי."
או יותר נכון, גברת לומברדי, אבל היא לא ממש אוהבת שאני קורא לה ככה.
"לומברדי.." מלמלה בשקט ולקחה את ידי, עטפה אותה סביבה ומשכתי אותה אליי. "אני ליליאנה לומברדי." לחשה.