כותבת

מכירים את זה ש.. צהל?

אני מיואשת
אני לא מפסיקה לבכות במקום הזה
אני כל הזמן רואה מטושטש
לפעמים מעייפות
לפעמים מבכי
לפעמים אני פשוט לחוצה מדי ומאבדת את המשקפיים
גם את המשקפיים הוורודים
הדופק בגוף שלי על 180
כמו מהירות של רכב שנוסע בלי רמזורים
אין לו מעצור
הוא פשוט תקוע ככה
ושאר האנשים מחכים בסבלנות לראות מה יקרה
רק אחרי זה הם יבדקו אם הבולמים תקינים
אני מאבדת כל הזמן נוזלים פה
וישנה בלי סוף
אני לא מצליחה להתמודד עם המציאות שקורת מחוץ לחלומות
כשאני ערה אני מחכה לבית
כשאני ישנה אני חולמת להגיע למקום יותר טוב
וקמה עם עינים נפוחות וציפית רטובה מדמעות
אני מנסה לחזיק את עצמי
להאחז בדברים שמזכירים לי בית
בריח של כביסה נקיה
מברשות שיער
אפילו צחצוח שינים לפני השינה
לפעמים זה עוזר
לפעמים זה לא
לפעמים אני שוב בורחת לישון
או מציירת ציורים
לפעמים אני נעלמת לכולם
מנסה לשכוח מה היה ואיפה אני תקועה
אני מאחלת לעצמי להגיע למקום יותר טוב
אני צריכה לפעמים עזרה
אני לא רוצה להמשיך לבכות
אני רוצה מקום שהוא לא דווקא הברירה האחרונה.