כותבת

נפלתי חזק

אין לי הרבה קהל
אבל אני בטוחה שכאלה שאוהבות את השירים שלי ואת מה שאני עושה שמו לב שקצת נעלמתי
אני מרגישה שאני צריכה להסביר
לנסח
לתת תשובות
אם לא לכם אז לעצמי.
התגייסתי,
הכל מוזר מאז.
לשאלתכם לאיזה תפקיד שאף אחד לא שאל, תצפי, על גבול עזה.
מקבלת את השיבוץ, מתחילה קורס ופתאום מתחיל מבצע, שילוב של פחד ותחושת שליחות,
אין מילים בפי, במשך כל השבוע וחצי האחרונים מאז שקבלתי את השיבוץ אני המחסום כתיבה, כותבת, מוחקת, מוודאת בראשי שהכל נכון.
השירים לא בצורה של שירים, ניסיתי להפוך את זה לספוקן או למשהו שאני יהיה מרוצה ממנו, אבל זה לא קורה.
ואז פתאום התחלתי לכתוב, כל הפחדים, המילים, הרצונות, החששות, מתקבצים לפתק חמוד בטלפון שמספר הכל, את הסיפור הישראלי של ילדה שכל חייה בכלל רצתה לעבור לאנגליה, ולא הבינה מהקשר בינה לבין מדים ירוקים.
חודש בצבא ויום אחרון לגימלים שאומר הכל.

הייתי אומרת שאני מפחדת מהמוות
אבל האמת שאני לא מפחדת ממנו בכלל
אני מפחדת ממשהו הרבה יותר גדול
משישכחו אותי
משאני אמות ולא יגידו כלום
שלא יצווט לאף אחד
אני מפחדת מלהיות כמו אחרים
שהקבר שלי יהיה בין שורה של קברים שנראים אותו דבר
אני מפחדת לעמוד בתורים ושורות
במדים ולהראות כמו כל אחת מאותן בחורות
שהכל בחיים שלי יהיה בדיוק כמו של אותה אישה לידי
שהכל יהיה דומה מסביבי
הרבה יותר מפחיד אותי מהמוות
הדמיון
אני רוצה להיות שונה מהשאר
שהסתכלו עלי ויגידו שהיא עשתה דבר או שנים בחיים
אני רוצה שכשאמות החיים יעברו לי מול העינים כמו סרט
ושיהיה לי במה להתגאות
שיהיה לכולם במה להתגאות בי
אני רוצה שכבר מעכשיו בנות יגידו שהן רוצות להיות כמוני
שהשפעתי עלהן
אפילו קצת
אני רוצה שבנות יקנאו בי
ושבנים יקנאו לי
אני מפחדת מדמיון
מהצורך להיות כמו כולם
ומהכוח שיש לגוף הגדול הזה להפוך אותי לעוד בורג קטן
שמתגלגל עם הזרם
וזה לא שיש לי ברירה
נשבעתי
נשבעתי לתת את חיי
נשבעתי לציית לפקודות
נשבעתי שהכל מה שיש לי שלהם
חתמתי את זה
נתנתי את נשמתי לשטן
והשטן הוא לא מ״מ ולא מ״פ וגם אין לו לא פלאפלים ולא ארונות
השטן זה הצורך שלנו כעם להגן על עצמינו כי אם אני לי מי לי
והפחד הזה שזה או שאני נותנת את עצמי במשך תקופה או שאויב יקח את כולם
לתמיד
הלוואי שלא הייתי צריכה מוטיבציה לתפקיד
או להשבע לתת את עצמי
לחתום על חוגר שאני מתפללת לגזור
ללבוש מדים כמו של כולם ולפחד ממוות שנראה כמו של כל חייל וחייל
הלוואי שלא הייתי צריכה לעמוד שם בשורה
הלוואי שהייתי עוד נערה רגילה
הולכת לקולז׳ ועוד מסיבה
שהספר רומן שהייתי קוראת היה על ילדים בבית ספר תיכון ולא על מפקד וקצינה בצבא
להתבגר ולהכיר בעובדות
שאין אהבת אמת
נפלתי חזק,
כולנו.