יריבות בין שתי ממלכות

פרק 2: איזה ג'ייק? ה-ג'ייק?

אני הולכת במסדרונות הגדולים.
הכל גדול ומפואר, אני רגילה לזה מאז ומתמיד אבל עדיין איכשהו מתלהבת מזה כל פעם מחדש.
כולם מסובבים את המבטים אליי שרואים אותי וקדים לי בנימוס ועל פניהם חיוכים.

חיוכים חמים ואוהבים שאומרים:"אני מבין אותך, בהצלחה היום" או חיוכים מנחמים שאומרים:"תזהרי זה לא הולך להיות נחמד, אבל את תהיי בסדר".
ויש את החיוכים האלה שאני פשוט לא סובלת, החיוכים המזויפים האלה שאומרים:"לא אכפת לי ממך, לא רוצה לקוד לך או לברך אותך"
אני שונאת את המבטים האלה אבל מצד שני גם מוקירה אותם כי אני יודעת שהם עושים את זה רק כי הם מפחדים מהכוח שיש לי. רק כי הם לא רוצים להיות על הכוונת שלי.
כשיש מישהו מפורסם ברדך כלל כולם רוצים להיות לידו, זה לפחות מה שראיתי בסרטים. במציאות זה לא עובד ככה, הם מתרחקים ממך, מפחדים ממך ומהכוח שלך ומשתדלים לא ליצור איתך קשר עין לזמן ארוך.
מה שהם לא מבינים זה שאני לא בחרתי את זה. לא רציתי להיות בת של משפחת קאתולין, לא נולדתי והמילים הראשונות שלי היו:"יאי! אני נסיכה ויש לי מלא כסף!"
ממש לא. להפך, אני שונאת את כל הכוח הזה, שונאת את המבטים ושונאת את זה שכולם מתרחקים ממני. אם הייתי בוחרת את המילים הראשונות שלי היייתי אומרת:"תחזירו אותי לבטן של אמא שלי, ואני אצא כשאהיה מוכנה להיות הנסיכה שאתם רוצים שאהיה"

אבל אין לי בחירה בנושא ולעולם גם לא תהיה לי. השלמתי עם זה, למרות שזה קצת כואב לי עדיין.
הרי אי אפשר להעלים את הכאב, אולי רק להחליש אותו קצת. אני יודעת שמתישהו אני אתפוצץ, אבל עד אז אני נהנת מההכחשה. ההכחשה לכך שאני לבד, באמת לבד.

בירכתי את כולם לשלום וקדתי לכולם חזרה כאות נימוס. ורציתי להחזיר להם מבט משלי, כזה שאני המצאתי, כזה שאומר:"תודה על הנימוס, אל תקודו לי יותר, מצידי אנחנו באותה רמה"

אבל אני נסיכה, ונסיכה טובה היא נסיכה ממושמעת משמע שיש חוקים. חוק מס' 37:"לעולם אל תראי לאחרים שאת שווה להם. יש לך כוח רב, תזכרי ותשתמשי בזה"

אז נתתי להם מבט ריקני כמו שהוכשרתי לעשות והמשכתי ללכת במסדרונות שאליס לצידי. "את מפחדת?" אליס שאלה את המובן מאליו.
"אני לא מפ..מפחדת" אמרתי קצת בגימגום.
"מריאן זאת לא בושה לפחד, אני מתכוונת את אפילו לא יודעת מי הוא ומה כוונותיו" אליס אמרה זאת בקול שקט כדי שאף אחד לא ישמע. ואנחנו המשכנו להתקדם במסדרונות לעבר הלוקרים החדשים שלנו.

"אני יודעת וזה לא עוזר בכך שלו יש את גורם ההפתעה. זאת אומרת, אני חייתי למעלה על פני הקרקע וכולם צילמו כל מה שקרה לי, אז הוא בטח יודע איך אני נראית. אבל הוריו החביאו אותו שנים מתחת לאדמה ובגלל זה אף אחד מהרשויות לא תפס אותו. אז זה רק הגיוני שעכשיו אני מרגישה כמו טרף קל לא?"
סיימתי את נאומי בשאלה רטורית, כי כבר ידעתי את התשובה.