הייתי בגרם המדרגות האחרון כששמעתי את הדלת לבניין נפתחת שוב. עצרתי לרגע וכריתי אוזן. מי משכניי חוזר הביתה בשעה כה מאוחרת בלילה?
צעדים החלו להישמע עולים במדרגות, צעדים מהסוג שמפיקות מגפיים גדולות וכבדות. מגפיים מהסוג שאיש משכניי לא נועל. למרות הסוודר, הצעיף והמעיל, שביל של קור מלובן הזדחל במעלה גבי. פניתי להמשיך במדרגות כשהקול, רועם כיריית אקדח, הגיע מתחתיי.
"היי! יש שם מישהו?"
הוצאתי את המפתח מהכיס, האצתי את צעדי והמשכתי אל הדירה שלי. התיק קיפץ על גבי כארנבת מבוהלת.
"מי זה שם? תענה לי!"התחלתי לרוץ במסדרון הצר שמוביל אל דלת הדירה שלי. הצעדים מתחתיי האיצו גם הם. שמעתי את המגפיים הכבדות דוהרות על פני המדרגות, בום, בום, שתיים או שלוש מדרגות בכל צעד. רק עוד קצת, כמעט שם, רק עוד קצת, הנה הדירה, הנה השטיח הקטן שבמפתן, הנה הידית, ממש מעל המנעול. "עצור!" הקול העמוק, המחוספס, נשמע מאחורי כשהצעדים הגיעו לראש גרם המדרגות. לא עצרתי.
סובבתי את הידית וכשלתי פנימה. הספקתי לסגור את הדלת כשמאחוריי נועל המגפיים הכבדות האלמוני רץ במסדרון לעברי. נעלתי מיד את הדלת בבריח, נשענתי עליה ושחררתי נשימה עצורה. לאחר כמה רגעים שהוקדשו להסדרת הנשימה, הורדתי את התיק ופרקתי אותו לאורה הקלוש של מנורת הקריאה בסלון. פעימות הלב שלי החלו להאט שוב.
בום! בום! בום!
דפיקות חזקות ומהירות הכו בדלת, והקול נשמע שוב מבחוץ. "צא משם! צא משם מיד!" הדפיקות התגברו. להתקשר למשטרה, כן. זה מה שעושים במצב כזה. הדפיקות המשיכו והידית של הדלת נעה מעלה מטה כמטורפת בזמן שהאדם שבחוץ ניסה לפרוץ לביתי. נשמתי עמוק, שלחתי יד אל הטלפון שלי וקפאתי במקומי.
השולחן הקטן שבסלון, שעליו הנחתי את הטלפון והמפתחות, היה ריק. המחשבה הבאה שעברה בראשי הייתה איטית כספינה טובעת.
אני אף פעם לא משאיר אור דולק בדירה.
"פתח את הדלת עכשיו! פתח בזה הרגע!"
ואני אף פעם לא משאיר את דלת הבית פתוחה.
הקול מבחוץ הפסיק לנבוח ועבר לדבר. "חמ"ל, כאן סמל דהן. החשוד נכנס לדירה בקומה השניה. מבקש תגבורת, סוף."
סמל דהן. עיניי החלו להתרגל לחשיכה שבדירה, ויכולתי לראות את הספות והכורסאות שבסלון מגיחות מהעלטה כגופות באגם. סמל דהן.
הדפיקות הפסיקו. הכורסה השחורה הגדולה במרכז הסלון, הכורסה הרכה עם ציפוי העור שמצאתי עם רינת בדירה של דודה שלה, הכורסה שעד עכשיו עמדה בגבה אלי, החלה להסתובב.
