הדרך שלה

המשך של II

אז סיפרתי.
התחלתי בחיוך, על איך שהתעוררתי וגיליתי שנולדה לי עוד אחות, איך שאביתר חיבק אותי וסיפר שהתפללו עלי בגן שלו, על החלפת החדרים עם רננה... חזרתי קצת אחורה, בפחות התלהבות, וסיפרתי לה איך נזכרתי במה שקרה במסעדה, עם איך ששכבתי שם וקיויתי לאות כלשהו של חיים משלי, על הקול של הפיצוץ, שמאוחר יותר גיליתי שהיה בדיוק מאחוריה, על התמונות בטלפון ואלו שתלויות לי בחדר. על הרגע שבו הבנתי למה קראו לאחותי שלווה תחיה, על הפלאשבקים והסיוטים על הרצפה של המסעדה, הקולות של הילדים הבוכים, האנשים הצועקים, הפרמדיקים וצוותי הביטחון הלחוצים, דם בכל מקום, והמבט ההוא באמבולנס שאמר הכל.
על רגשות האשם- שלא הייתי בהלוויה של החברה הכי טובה שלי, שלא הצעתי שנלך למסעדה אחרת או לבאולינג- כמו בתכנון המקורי. שלא עשינו עוד סלפי, שהיה יכול להציל חיים.
כן, אני יודעת שככה השם רצה כנראה ושלא באמת יכולתי למנוע את זה. גם אמא אמרה לי את זה. אבל בכל זאת, מה היא עשתה רע? או ש... יותר מדי טוב?
על הבכי לתוך הכרית, שלא מפסיק, גם עכשיו, נמשך לתוך השעות הקטנות של הלילה, ונכנס גם לסיוט השלישי.

ישבתי שם בוכה וסיפרתי, בלי להפסיק. יובל גם לא מנעה ממני להמשיך- "אסור לומר לילד 'זה לא סיבה לבכות'. והלב הוא לא מחסן." היא תמיד אומרת, וצודקת.

...

בסוף היום, כשאימי באה לקחת אותי, שיתפתי אותה בהתלבטות האם לדבר באזכרה. "זאת הבחירה שלך," היא ענתה כצפוי. "ויש לך עד הבוקר להחליט."
"אני יודעת, אבל בכל זאת." התעקשתי, "מה דעתך?"
"לפי דעתי כדאי לך, וגם אם לא ממש נאום אז סתם לומר משהו קטן. אבל תלוי איך תרגישי עם זה." ענתה.
אחרי כמה דקות של שקט היא אמרה- "דיברתי עם יובל." הו, זה היה צפוי. "היא הציעה לי להפנות אותך לטיפול פסיכולוגי." קפאתי. מה? מה היא חושבת לעצמה? שיש לי הפרעה נפשית או משהו? "הכל בסדר, מוריק?" אמא שאלה בדאגה. הנהנתי. "אני- אני צריכה לחשוב על זה." גמגמתי.
"חשוב שתביני, זה לא בא מכוונה רעה או משהו. את בסדר גמור." היא הסבירה, כאילו קראה את מחשבותיי. "זה פשוט יכול לעזור לך."  כן, בטח. למה לא? הגענו לבית ואימי עצרה את הרכב. פתחתי את החגורה והדלת וחיכיתי. כשהיא פתחה את הכיסא מיד עברתי אליו ונסעתי מהר לכיוון הכניסה לבית. "תיזהרי בדלת!" אמא קראה לעברי, אבל כבר טרקתי אותה - מבפנים.
נכנסתי לחדרי ועברתי למיטה, נשכבתי על הבטן, וכמו בכל לילה, התחלתי לבכות לכרית. די! די עם זה! עם כל הרחמים האלו! מי צריך אותם? איבדתי חברה, והעזרה היחידה שאני זקוקה לה עכשיו היא החברות שנשארו. אז כן, כשפרקתי מול יובל זה כן עזר, אבל פסיכולוגית? טיפול שבועי? פחות. ושוב עלתה בי השאלה הזאת- למה? למה איבדתי אותה? וההורים שלה- מה הם עשו? נשארו להם רק בנים עכשיו. שניים. אחד גדול ממנה בשנתיים, והשני קטן בשנתיים.
למה?אם היינו רק הולכות לבאולינג ואוכלות גלידה, כמו התכנון הראשוני, או אולי עושות סלפי נוסף ועוברות את השיקום ביחד...
שוב רגשות האשם האלה, גם כן הן. נמאס כבר! מי צריך אותן? למה, למען השם! מה עשינו שזה הגיע לנו?!
ואמא של שלי, שראיתי אותה מאז שהתעוררתי רק פעם אחת, והדבר היחיד שהצליחה להוציא היה דמעות? ואמא שלי, שצריכה לסבול אותי ואת העצבים שלי?
המשכתי לבכות ונזכרתי בבכי ששמעתי בערב ההוא, על הרצפה. בבכי שרציתי לשמוע, ובבכי האחרון ששמעתי, על 99 במתמטיקה.
וככה נרדמתי, רטובה לגמרי, וחלמתי חלום- לא סיוט- בפעם הראשונה. חלמתי ששלי באה אלי הביתה, שהראתי לה את החדר החדש, שרציתי לעבור אליו רק כי הוא בקומה של המטבח... חלמתי שהיא עזרה לי לסדר אותו, שנשכבנו על המיטה וצחקנו, מסכימות על זה שאמא שלי אולי אמרה שזה נראה מדהים, אבל שום מעצבת פנים, או סתם בן-אדם כן, לא יאמר את זה. התעוררתי צוחקת, שכובה על הגב עם ידיים בצדדים. העפתי מבט לדלת וראיתי את אמא מחייכת אלי. חייכתי בחזרה והתהפכתי. השעה 2:07 בלילה. טוב, נכנסתי לחדר באזור 5, לא יזיקו לי עוד כמה שעות שינה, נכון?