הדרך שלה

פרק II

שבוע וחצי אחר כך כבר הייתי בבית, על כיסא גלגלים ועם גבס ברגל, אבל בבית.

היד והרגל השנייה כבר החלימו לגמרי, אבל עמוד השדרה שלי נפגע.

כבר למדתי לחיות עם הכיסא- הבעיה הייתה החדר שלי נמצא בקומה השנייה.
רננה הציעה שנחליף חדרים, וכבר באותו לילה ישנתי בהעתק של החדר שלי, רק למטה, ליד המטבח..

עם בית הספר דווקא לא הייתה בעיה- הכיתה שלי בקומת הקרקע. חזרתי לאותו שולחן מקושקש, שישבנו בו אני ושלי. הסתכלתי על הציור הכי גדול בשולחן, שציירנו ביחד- כל אחת ציירה את השנייה, ושלי, שהיה לה כתב מהמם באנגלית, כתבה מתחתיו את הסיסמה שלנו: M.S.H-B.F.F.
forever, אה? 10 שנים זה לא נצח.
10 שנים זה כלום.

המורה התחילה ללמד, אבל לא הקשבתי- הייתי עסוקה בלכתוב על השולחן 'עוד כמה זמן הצלצול?' כמו ששלי היתה עושה תמיד. התחלתי לקרוא את הדברים שכתבנו אחת לשניה בשיעורים ומבחנים, ושמתי לב לכיתוב חדש, גדול יותר ובולט בפינת השולחן- 'שלי שלנו, זוכרות אותך תמיד - ט' 3'. "די!" צעקתי. נמאס לי כבר. לא רוצה לזכור. קלטתי את כל הראשים מסתובבים אלי. שיסתכלו, חשבתי לעצמי, אבל בכל זאת מלמלתי "מצטערת" והמורה המשיכה בשיעור. התחלתי למחוק את ההתכתבויות והקשקושים מהשיעורים, עד ששמתי לב שהשארתי כל מה ששלי כתבה, וזה נתן לי רעיון; מחקתי מהציור הגדול את עצמי ולקחתי מהקלמר עפרון. כשהרמתי את הראש שמתי לב שהבנות מהשולחנות הסמוכים ממשיכות להסתכל עלי ולהחליף בניהן מבטים.
"בנות, הקשבה אלי!" המורה ניסתה לרכז אותן מחדש, "מי יכולה לפתור את המשוואה הבאה?"
הסתובבתי ללוח, המשוואה הייתה בת שני נעלמים אבל יחסית קלה. הצבעתי והמורה נתנה לי לענות. "איקס שווה-" הצלצול קטע אותי. "שיהיה" משכתי בכתפיי והחזרתי את תשומת ליבי לשולחן, נטלתי את העיפרון שוב אבל אז חשבתי על רעיון יותר טוב. "למישהי יש טוש ארטליין?" שאלתי, וליה שישבה בשולחן לידי הביאה לי את שלה. וידאתי שהמורה יצאה מהכיתה, והתחלתי לעבור על כל הקשקושים שנשארו, על הציור של שלי ועל המשפט בפינה - מתחתיו הוספתי ציור של נר נשמה, ובמקום הסיסמה שלנו כתבתי
'S.H.S - R.Y.F'
כלומר 'sheli stav- remember you forever'.

הסתכלתי על התוצר הסופי וחייכתי. בנסיבות אחרות, היו משעים אותי לשבועיים, אבל יוותרו לי הפעם...

שוב צלצול. הדבר הזה לקח לי את כל ההפסקה.
המחנכת נכנסה וביקשתי ממנה לעבור מקום, היא אמרה שנדבר אחרי השיעור. הנהנתי והחזרתי לליה את הטוש.
בשיעור הזה דווקא הקשבתי, זה היה שיעור חינוך.

"אז שלום בנות, וברוכה השבה, מוריה! ברוך רופא חולים!"
"ברוך הוא וברוך שמו"
"כמו שאתן כבר יודעות," המורה פנתה לכלל הכיתה, "ביום חמישי תתקיים אזכרת ה-30 יום לשלי, אמא שלה שאלה אם מישהי מהחברות תרצה לדבר." היא סיימה והבנות השתתקו וחשבו. כמה מהן הסתכלו עליי, כאילו ברור שאני אתנדב. נעצתי את מבטי בשולחן המקושקש.
"טוב, אני אתן לכן עוד קצת זמן לחשוב על זה." אמרה לבסוף כשהבינה שאנחנו לא מתכוונות להגיב, "היום יום שני, תצטרכו להחזיר לי תשובה עד מחר בבוקר."
נאנחתי בהקלה, ובכך הסתיימו כמה דקות של שקט מביך. כשנשמע הצלצול היא סימנה לי לבוא אליה, עם הכיסא זה היה קצת מסובך, בהתחשב בזה שישבתי בסוף הכיתה, אבל הגעתי בסוף.
"יובל שאלה באיזה שעה יתאים לך להיפגש איתה." הסבירה. נשכתי את שפתיי, זה היה צפוי- יובל היא היועצת של האולפנה. "ואם את יכולה עכשיו זה אחלה."המורה הוסיפה ויצאה. סימנתי בניד ראש לכמה בנות שחיכו לי שאני הולכת ליובל והן פנו לדרכן.
כשנסעתי במסדרון ראיתי המון פרצופים מסתובבים אליי, וכמה לחישות- "תפסיקו, לא יפה..."
אני לומדת באולפנה גדולה יחסית, כך שלא כולן מכירות את כולן, אבל אחרי הפיגוע- אין אחת שלא מכירה אותי, לצערי הרב. אחרי כמה מטרים של מבוכה רצינית הגעתי לחדר של יובל, היא ישבה שם כרגיל מול המחשב שלה וכמה מיד כשנכנסתי.
"מוריה! מה נשמע?" היא קראה לעברי בחיוך.
"מעולה, ברוך השם" עניתי בחיוך גם כן, "שורדת, לפחות." הסברתי למראה המבט המבולבל שלה.
התקרבתי לשולחן ויובל חזרה להתיישב מולי. "אז מה המצב בעצם?" שאלה והסתכלה על הגבס שלי.
"נפצעתי ביד ובשתי הרגליים, רק רגל שמאל עדיין לא החלימה... אה, וגם בעמוד השדרה. יש לי ניתוח בשבוע הבא"
"ורד סיפרה לי על מה שעשית עם השולחן שלכן" היא אמרה. שלכן. כאילו הוא עדיין של שלי. " רוצה להראות לי?" הוצאתי את הטלפון והראיתי לה, היא התפעלה. 

"ואו, מוריה! כישרון מדהים!" אמרה תוך כדי שהגדילה את התמונה והתמקדה בציור של שלי, שאני ציירתי. 

"תודה." עניתי במבוכה.

"טוב, מוריה כהן," היא המשיכה לדבר והחזירה לי את הטלפון, "ספרי לי, איך עבר עלייך הזמן של האשפוז והחזרה הביתה?" שאלה ונשענה על כיסא המחשב שלה. היססתי קצת. לספר לה הכל? אולי לא על זה שהחלפתי כרית 6 פעמים תוך לילה, כי היא הייתה רטובה מהדמעות? בעצם, אם אני לא אספר- זה יפסק? זה יעלם? זה אומר שזה לא קרה? אין לי מה להפסיד.

אז סיפרתי.