הדרך שלה

פרק 1

צפצופים.
הרבה צפצופים.
זה הדבר הראשון ששמעתי כשהתעוררתי.
ואז צעקות-"מה קרה? מוריק! היא בסדר?"
"גברת, הכל בסדר, היא-"
"היא התעוררה, אמא!"
"הו, ברוך ד'!"
פתחתי עיניים וראיתי את אמי מתקרבת אליי ומחבקת אותי. ניסיתי להתרומם, אבל זה כאב, מאוד.
"מוריה, תחזרי לשכב." אחת האחיות אמרה בקול נעים והתקרבה אלי - זיהיתי את הקול שניסה להרגיע את אמא שלי לפני כן - על התג שלה היה כתוב 'אסנת לוי'.
עכשיו התחלתי לשים לב גם לשאר הנוכחים בחדר- מאחורי אסנת עמדה אחותי נוי בת השמונה וקפצה בהתרגשות, בקצה החדר ישבה רננה, שלא מזמן חגגה בת מצווה, והרגיעה תינוקת בוכה. לידה עמדו כמה חברות שלי והתחבקו - זיהיתי שאלו תמר, אילה ומירב.
"מה קורה פה?" הצלחתי לשאול לבסוף.
"את ישנת שבועיים!" קראה נוי בהתלהבות יתרה. רננה חייכה,"אמא אפילו הספיקה ללדת את שלווה מאז..." הסבירה והתקרבה עם התינוקת, "שלווה תחיה" היא אמרה את השם המלא ועשתה לתינוקת פרצוף. חייכתי והסתכלתי על אמא שלי, שדווקא נראתה לחוצה - באמת התפנצ'רה לה קצת הבטן... שלווה. שם ממש חמוד! דומה ל שלי...
נזכרתי. הסתכלתי על הבלון שקשור על המיטה שלי - יום הולדת שמח, כתוב עליו. כן, בטח. הכי שמח שהיה לי בחיים. טוב, הוא לפחות התחיל ככה...

•••

זה קרה באיחור של יום, כי חגגתי בתאריך שלי עם המשפחה. הגעתי עם שלי, החברה הכי טובה שלי, למסעדה האהובה על שתינו.
עשינו שם מה שחברות עושות- דיברנו, צחקנו, אכלנו, צילמנו, ושוב אכלנו. התחלתי כבר לחשב כמה אני צריכה לשלם, אבל שלי הזכירה לי שיצאנו על חשבונה...
ואז המלצר הגיע עם עוגה שכתוב עליה 'מזל טוב! מוריק בת 15!' ונתתי לשלי חיבוק מוחץ עם צרחה שלא מהעולם הזה, כי הבנתי כבר שהעוגה הזאת לא זולה במיוחד...
עשינו עוד סלפי (עם העוגה) והיא חזרה להתיישב מולי.
"תתכופפו!" נשמעה צעקה מבוהלת מאחוריי. התכופפנו, אם לא הבנתי למה האיש צעק את זה, הבנתי בשניה שבה נשמע הפיצוץ ועפתי לרצפה, צורחת מכאבים, מוצאת מסביבי אנשים באותו מצב ושלוליות של דם.
כולם צרחו, בכו, או ניסו להרגיע את עצמם ואת האחרים. כמה מלצרים שבדיוק היו במטבח באו בריצה והזמינו את כוחות הביטחון וההצלה. ניסיתי לשמוע את שלי- אבל היא כנראה איבדה הכרה, שזה הגיוני מאוד בהתחשב בעובדה שהפיצוץ נשמע מהכיוון שלה. כמה דקות מאוחר יותר הגיעה העזרה.
מהמתנדבים שפינו אותי לאמבולנס הבנתי שהיה במסעדה מחבל מתאבד.
מעניין איך מי שהזהיר אותנו ידע.
כשבדקו אותי בדרך אחד מהם אמר שהיה רסיס גדול קרוב מאוד לראש שלי, רק בנס הוא לא נכנס. ליד, לגב ולרגליים שלי לעומת זאת דווקא לא היה מזל... הם המשיכו לדבר אבל כבר הייתי מטושטשת מאוד, אז לא שמתי לב על מה. רק דבר אחד היה חשוב לי לדעת - "אתם יודעים אולי מה עם שלי, חברה שלי?" שאלתי בלחש, "שיער שחור, מתולתל, בהירה כזאת. היא הייתה בצד השני של השולחן." תיארתי אותה והתאמצתי להחזיק ערה עוד קצת כדי לדעת מה התשובה. הם שתקו, כמנסים להיזכר, אבל מהמבט בעיניים שלהם הבנתי הכול. ואז איבדתי את ההכרה.

•••
"מוריק, הכול בסדר?" תמר שאלה והתקרבה אלי. שמתי לב שפניי רטובות מדמעות. הסתכלתי עליה, "שלי..." מלמלתי. היא משכה את שפתיה, שלחה מבט חטוף באילה ומירב, והנהנה. עכשיו כבר בכיתי בקול. היא חיבקה אותי, השתחררתי ממנה ושמתי לב שגם היא דומעת. ביקשתי את הטלפון שלי - מתברר שהוא שרד איכשהו - אמא שלי הביאה לי אותו והסתכלתי על מסך הנעילה, בתמונה שלנו עם העוגה. הקשתי את הסיסמה ששלי הגדירה לי, כמו הסיסמה שלה, ונכנסתי לגלריה. היא הופיע ברוב המוחלט של התמונות שם, וכל תמונה הזכירה לי חוויה משותפת נוספת. חוץ מלכבות את המכשיר או לשים אותו בצד- לא הייתה דרך לברוח מהזכרונות, וגם אם הייתי עושה את זה הם היו ממשיכים לזרום. אז פשוט המשכתי לגלול. החברות האחרות התקרבו למיטה והעלינו זכרונות ביחד, בזמן שנוי ורננה התיירות את שלווה שנחה בעגלה, ואמי יצאה לדבר בטלפון. היא חזרה כעבור מספר שניות והודיעה שאבא שלי בדיוק אסף את אחי אביתר מהגן והם בדרך.