THE PAIN SONG (שיר הכאב)

פרק 15- הסכנות שבחוץ

הקדשתי את כל היום הזה לכתיבת פרקים, ויש לי עוד כמה מוכנים.
יכול להיות שאפרסם אחד מאוחר יותר היום אם יהיו מספיק קריאות, אם לא אז מחר בבוקר.
בסוף הפרק מתוארים לכם דיימן ומרי, צירפתי את התמונות שלהם לפרק.
קריאה מהנה, מקווה שתאהבו❤️
--------

האוטובוס היום היה ריק יחסית, בדרך כלל אין בכלל מקומות פנויים, הפעם היו לפחות ארבעה.
"היי, זה לא--" לוגן שאל כשדיימן שילם לנהג וקטעתי אותו, יודעת מה הוא מתכוון לשאול.

"זה כן" עניתי, מאמתת את המחשבות שלו.

דיימן הרים את מבטו למושב הקבוע שלנו, איפה שהפעם היינו אני ולוגן.

פניו היו חסרות הבעה, לא יכלתי לזהות מה הוא חושב. אני יודעת שהוא שונא את לוגן ואני יודעת שזה שלא שמרתי לו מקום מציק לו טיפה.
הדבר היחיד ששמתי לב אליו זה שהוא הקפיץ את אצבעתו על הטלפון שהחזיק, מה שמראה על עצבנות, זה היה כך עוד לפני ששם לב אלינו.

הוא התקדם אלינו ויכלתי להבחין שחיזק את אחיזתו ברצועת התרמיל שהונחה על אחת מכתפיו, הוא נעמד ליד שני המושבים הניצבים עם גבם מולנו, הרים את אחת מזוויות שפתיו לחיוך צדדי עדין ומאולץ כשהתבונן בי והתיישב במושב הפנימי של אותם המושבים, נשען עם גבו על החלון ועם רגליו על הכיסא הריק שלידו.. הישיבה הזו אפשרה לו לסובב את צווארו לכיוונינו ללא מאמץ גדול -כנראה הבין שלא נשתוק כל הנסיעה.

לוגן ליטף בעדינות את ידי שהייתה משולבת בידו כשהרמתי את ראשי מכתפו. הוא ניתק את ידינו לאחר מכן והושיט יד מעבר לגב המושב של דיימן. "לא הכרנו רשמית, אני לוגן" הוא אמר, מתכנן ללחוץ לדיימן את ידו.
אהבתי לראות את לוגן משתדל.. אני יודעת כמה הוא לא אוהב את דיימן, הוא אדם קנאי ומאז אותו היום שהוא ראה אותנו מבריזים ביחד אני יכולה להעיד שזה מציק לו שאנחנו ידידים.
דיימן העלה את מבטו אל לוגן, "אני יודע מי אתה" הוא ענה לו כשנעץ את מבטו בו, נותן לו להישאר עם היד תלויה.
לוגן גיחך בגרונו והחזיר את ידו לחיקו.
"מצאת לך מי שיחליף אותי, דיאנה?" דיימן שאל, מעביר את מבטו אליי ומחייך חיוך מתוק, כזה שמראה שהוא מתלוצץ למרות שעיניו הראו אחרת.
"מה זאת אומרת?" לוגן שאל, מעביר את מבטו אליי
לא סיפרתי לו בעבר שהנסיעה הביתה היא מקום המפגש הקבוע שלי ושל דיימן, לא רציתי לגלות כי הוא היה לוקח את זה לכיוון אחר לגמרי ממה שזה... אני בטוחה שדיימן הבין זאת כבר ממזמן. אני לא יודעת למה הזכיר את זה עכשיו, אבל אני חושבת שהוא פשוט היה במצב רוח תוקפני עוד כשרק עלה אל האוטובוס- הוא חיפש אקשן ובעבר כבר הסברתי לו כמה שלוגן קנאי, הוא ידע למה זה יגרום. אני לא בטוחה שזה מה שהתכוון אליו אבל זו הסיבה היחידה שחשבתי עליה.
"אנחנו עולים על אותו האוטובוס באותה השעה בכל יום, אז אנחנו תמיד מעבירים אחד לשני את הזמן של הנסיעה והולכים ביחד הביתה" הסברתי מעבירה את מבטי אל לוגן, פניו לא הביעו דבר ולא יכלתי לראות את התגובה שלו לכך.
"כן, אנחנו שכנים" דיימן המשיך מהצד ולוגן מיד התבונן בו,
"אני יודע" הוא אמר לאחר שכיווץ את עיניו ודיימן גיחך, "תירגע, אני בסך הכל מגן על חברה שלך מפני הסכנות שבחוץ" הוא הסביר בוחן את לוגן בעיניו. לא כמו שבנים בוחנים בנות, אלה בדרך מזלזלת, כזאת שרמזה שהוא מתייחס אל לוגן בעצמו כסכנה.
העברתי את מבטי אל דיימן, "אני יכולה להגן על עצמי לבד" אמרתי בקשיחות המלווה בצחוק קצר, כדי שהמצב לא יהיה מביך יותר. אני יודעת שמאחר ולוגן לא מכיר את דיימן כמו שאני מכירה- הוא לא שם לב לעקיצה המרומזת של דיימן שהתייחסה אליו כאל 'אחת הסכנות שבחוץ'... אבל אני כן שמתי לב לכך, אפילו ראיתי ניצוץ במבטו של דיימן שמרמז על כך שהוא רצה בזה..
"כן בטח, אני מכסח אותך במכות" הוא אמר ישר לאחר דבריי ופלט גם הוא צחוק קצר, הנדתי את ראשי לשלילה ולפני שהספקתי להגיד שזה לא נכון, ואני לגמרי מביסה אותו- לוגן פתח את פיו.
"ואני מכסח אותך" הוא פלט בקול מאיים.
הרמתי את גבותיי בדרך שכמעט לא נראתה לעין והעברתי את מבטי אליו, "אני צוחק" הוא הסביר לאחר שראה את מבטי והעלה חיוך קטן על שפתיו
הוא סתם ניסה לצאת מהמצב, אני בטוחה שהוא התכוון לכך כאיום ולא כצחוק.
"צריך לרדת כאן" אמרתי לוחצת על הכפתור שעוצר את האוטובוס,
לוגן קם מהמושב ואני אחריו, דיימן אחרינו.
"ללוות אותך?" לוגן שאל אותי לאחר שירדנו מהאוטובוס
"המפעל בכיוון השני, אתה יכול ללכת" עניתי מתקרבת אליו
"כן, אני אטפל בה" דיימן אמר ללוגן כשנעמד לידי
"אולי גם אעזור לה להתקלח, אשכיב אותה לישון.. מי יודע מי יכול לפגוע בה בדרך" הוא המשיך בקול רציני אך הומוריסטי, מתגרה בלוגן לאחר ששמר איתו על קשר עין.
לחיי התלהטו מעט, אני לא יודעת למה אבל אני כן יודעת שקיוויתי שלא ישימו לב לכך-זה היה יכול ליצור בעיה. הרמתי את ידי ופגעתי בכתפו של דיימן בעדינות, היא גרמה לו להעביר את מבטו אליי אז ניצלתי זאת ועברתי לו מבט שיגרום לו לשתוק, כנראה ללא הצלחה, מאחר והוא החניק צחוק קצר והרחיב את חיוכו, משתעשע מהסיטואציה.
שמתי לב שלוגן מביט בו בשנאה, שנאה שמקשה עליו להחזיק את עצמו.
"אתה יכול ללכת, הם בטח מחכים לך" אמרתי ללוגן במהירות כדי לא לתת לו הזדמנות לענות לדיימן.
"את בטוחה?" הוא שאל אוחז בידיי
"בטוחה" עניתי מחייכת חיוך עדין לכיוונו
הוא הביט בדיימן וחזר אליי, נישק אותי נשיקה סוחפת.
שמעתי את דיימן נאנח לידנו וכמו שאני מכירה אותו הוא בטח גילגל את עיניו. ידעתי שלוגן נישק אותי ככה כדי להראות לדיימן שאני שלו, אבל בכל זאת זרמתי. לא יכלתי לעצור אותה... אני דיי בטוחה שהיא הייתה אחת מהטובות שהיו לי.
עצרתי את הנשיקה לאחר שכבר הרגשתי לא נעים ונזכרתי שדיימן עומד ממש לידנו. טוב, איך יכלתי לשכוח אם הוא השתעל בזיוף מוחלט, מקווה שזה יגרום לנו להפסיק?
"את בטוחה שאת רוצה ללכת איתו?" לוגן שאל שוב
"כן" עניתי וראיתי בזווית עיני את דיימן פולט צחוק עדין ומעביר את מבטו הצידה, כדי לא להראות את החיוך שהתנוסס על פניו. ראיתי איך לאט לאט קשה ללוגן יותר ויותר להשתלט על עצמו... הוא בעל מזג חם, במיוחד כשהוא קנאי... הוכרתי לו על כך במחשבותי- שהוא מנסה כל כך להחזיק את עצמו למעני. ידעתי גם שאצטרך להגיד לו זאת מאוחר יותר, כשדיימן לא יהיה בסביבה כי הוא ימצא דרך להקניט את לוגן בעזרת זה. הוא במצב רוח קרבי, אפשר לשים לב.
לוגן נאנח, לא מרוצה ממש אבל יודע שלא יוכל לגרום למצב להיות אחרת.
"טוב, תשלחי לי הודעה שתגיעי הביתה" הוא ביקש בקול מאופק, כאילו מתאמץ לשלוט בכל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה, הנהנתי כהסכמה.
הוא נישק בעדינות את זווית שפתי כפרידה ונפרדנו כל אחד לדרכו.