כותבת

כשהגבול בין האהבה והשנאה מטשטש

ולמעשה, כולנו לבד בעולם.
ולמעשה, אולי יום אחד נמצא אחד את השניה.
ולמעשה, יום אחד אולי אדע מה ההרגשה של אהבה.
ואולי יום אחד נדע את התשובה.
ואולי יום אחד אבין שהכל היה בדיחה.
ובכל פעם שהתקרבתי אליך התרחקת בגלל סיבה.

ותמיד הסתכלת לי לתוך הנשמה.
ורוב הפעמים לא היה לך אכפת מה היא מרגישה.
ואולי בכל זאת אהבה זה לא דבר אמיתי
כי לפעמים גם כשאני בוכה הוא בכלל לא מודע לקיומי,
וכשאני מתקרבת הוא כמו הקשת,הוא מתרחק
ואני כמו ילדה קטנה רודפת אחרי הצבעים המרהיבים.
ובכל זאת אולי אני ממש לא מבינה רמזים.
נאבדת בעיניו כמו במבוך מלא קוצים,
וזה קורע לי לאט לאט את הבגדים,
נשארת חשופה מול אולם מלא באנשים,
והוא מסתכל עלי לא ממש מבין מה עושים.
מעביר את הכדור בין אנשים,
מעיף את הלב שלי בין החורים.
ואני אאבד בין שתי המילים.

"אהבה ושנאה" והגבול דק ומטשטש,
כי אני אוהבת אותך אבל מה זה משנה כי בשניה שאבוא לדבר איתך אתה תעלם.
וכולם בשיחה לא יבחינו בהבדל
והסתכלו עלי במבט מבולבל
ואני אעמוד שם בשקט ואשאל "רגע, איפה יובל?"
וכולם השתקו ואני התסכל בעיינהם החומות ורק לי עיינך הירוקות שוב יעלמו מול עיני השחורות
והניגודים רק התחזקו.
הדמעות יעמדו וישארו שם מחכות,
בלילה הן לאט לאט יורדות,
ומתערבבות עם חלומות.