הינה עוד טעימה מכבוד השופטת.לפני יותר מעשור התחלתי ללמוד לתואר שני,קלמר צבעוני התמלא בעטים וטושים זוהרים, קלסר חדש עם דפים (כן כן, פעם כתבו ולא הקלידו.....) ומלא מלא התרגשות הגיעו ביחד איתי לקמפוס.
אבל מה שנשאר בבית זה הסיפור, בן זוג ושני ילדים.אחת שהתחילה במקביל אלי את כיתה א' והשני, ילד רגיש וביישן שהולך למעון יום שהיה למעשה אילוץ ואמא שלו אוספת אותו משם בכל יום עם חיבוק ענק שטומן בחובו חרדות והתנצלות ורצון לכפר על כך שמגיע לו טוב יותר. כל אחד מהם עולם ומלואו, עם צרכים, עם קשיים, לימודים,חוגים וחברים.ערב בשבוע ושישי בבוקר הוקדשו ללמידה בקמפוס, שאר השבוע הסתדר בהתאם ללוח הזמנים הזה.זמן לשיעורי בית, זמן למשחקים, זמן לקניות, זמן לסידורים,מלא מלא כדורים באוויר.ישבתי בכיתה והסתכלתי מסביב, מחפשת לראות לאיזו קבוצה אני מתאימה, בצד אחד,מלא נשים שבאו לפתח קריירה שנייה, כשהילדים כבר בגרו והבשילה השעה ומהצד השני צעירות לא מנוסות, שסיימו תואר ראשון והבינו שהן רוצות עוד, שבעולם של היום ( וזה היה אז) זה כבר לא מספיק, שחבל על הזמן, שכדאי עכשיו להספיק.ואני באמצע, אמא לשניים, עם משרה מלאה, כבר כמה שנים בלי שנת לילה רציפה, עם מלא אמביציה אבל מזמן לא הייתי בתמונה.
עברו שנים רבות מהתואר הראשון, הפניות הזו שהיתה לי אז כבר לא תחזור.הקלות שבה עברו הלימודים, ההצלחה במבחנים, העבודות ההישגים, אומנם נתנו לי רוח להמשיך, אבל לא ממש היו רלוונטים.בנוסף לכל משימות החיים, עכשיו צריך לחזור לקרוא מאמרים, להגיש מטלות, להשתתף בשיעורים.ערב בשבוע בלי הילדים ועוד שישי שבמסגרות תמיד אוהבים לשבץ בו אירועים. טקס ליום המשפחה, נטיעת עץ בראש השנה לאילנות, קבלת ספר תורה או סתם הכרזה על פתיחת הספרייה, כל אירוע כזה היה נקודה בחירה, להפסיד לימודים או ללכת עם הילד או הילדה.לבחור בי, בהצלחה שלי או לבחור בליצור להם זכרונות, להיות שם איתם, להיות מה שאמא צריכה להיות.וכבוד השופטת, לא היתה רחמנית, היא הצליפה בכל פעם כשהגננת שאלה "איפה היית?", בכל פעם שהסייעת שאלה את הילד, בפני, למה אתה לא נשאר עם אמא , היא לא בחופשה ?אמא לא היתה בחופשה, היא היתה בדרך למכללה, לשבת בספרייה,להגיש עוד עבודה.כמו תמנון ניסיתי לשלוח זרועות לכל עבר, כדי שהלימודים שלי לא יהיו על אף אחד נטל.
לילות ללא שינה, הסתייעות בחברה טובה וכל הזמן מקננת בי התחושה, שאני לא מספיק טובה.איפה הציונים של התואר הראשון? איפה ההצלחות? מצטיינת דיקן זה כבר לא משהו שעתיד לקרות.אז גם לא אמא מספיק טובה וגם תלמידה בינונית , לא כזו הצלחה, היו לילות שעברו במחשבה, מה אני בעצם עושה.השופטת, שופטת ולא מניחה.לתחתית הבור הגעתי, כשחצי שנה אחר סיום התואר, חודש אחרי שילדתי בשלישית, קיבלתי טלפון מהמזכירות, "לא קיבלת ציון על הסמינריון- המרצה כתבה שהיא מבקשת שתיפגשו והשאירה טלפון"שבועיים לקח לי לגרד את האגו שלי ממחשכי הבור ולהגיע למכללה, עם מבט מבויש ולאסוף במזכירות את העבודה.you had one thing!עבודה אחת, כדי לסיים את התואר וגם את זה לא צלחתי בכבוד רב.פגישה אחת מאוד מוצלחת עם המרצה וחברה שדחפה ודחפה , הביאו אותי לטקס הסיום עם ציון מכובד בסימנריון.התואר הזה, היה בשבילי נקודת מפנה בחיים, זה לא משהו שלמדתי שנים אחרי, זה משהו שהרגשתי תוך כדי שהוא התרחש, גדלתי במהלך התקופה הזו, התפתחתי אמוציונלית, כנראה שעם כל הקושי, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי.
