מי חשב שנפגש שוב

1

נ. מ מלודי:
השעה 9 בבוקר, קמתי בחמש בבוקר כדי ללמוד, ועכשיו אני כבר שעתיים יושבת על הקורות חיים שלי, אני חייבת למצוא עבודה, הכסף שההורים לא הותירו אחריהם כבר הולך ונעלם ואני לא יכולה להסתמך רק עליו.
מצד שני אני יודעת שלימודי רפואה ועבודה לא באים ביחד הכי טוב בעולם, אני מקווה מאוד שאני לא אצטרך לוותר על החלום שלי בשביל זה.
אני כבר מסיימת את הכוס קפה השישית שלי, שעות השינה שלי מזמן כבר לא באו לבקר, שמעתי צלצול בדלת, כנראה זה זיו.
כן מה ששמעתם, אני וזיו ביחד, שנה אחרי שהשתחררתי הוא שלח לי הודעה שהוא יוצא מהיחידה ולא ממשיך בסיירת מטכל, הוא חזר לארץ והתחלנו לצאת, מפה לשם אנחנו ביחד כבר שלוש שנים.
ולגבי האידיוט השני אני יודעת שהוא מאוד הצליח, יש לו חברה ענקית ומצליחה והוא הפך לאיש עסקים חשוב בגיל מאוד צעיר אבל אני לא מעוניינת בו יותר, הוא היה אהבת נעורים יפה נגמרה מכוער ותו לא.
את זיו אני לא אוהבת, אני נמשכת אליו מאוד וגם חושבת שהוא ממש חמוד והוא גם מאוד טוב אליי, אבל אני לא אוהבת אותו, בכללי כל עניין האהבה הזה בגיל מבוגר יותר אתה מבין כבר שהוא לא כזה תופס ויותר חשוב לדאוג לעצמך מאשר לרדוף אחרי השטות הזאת. וזיו דואג לי.
פתחתי את הדלת וזה אכן היה זיו, הוא הביא לי נשיקה קצרה בפה ונכנס, הוא ישב בשולחן אוכל ורפרף בדפים המונחים עליו, ״אני רואה שהולך לך טוב הכתיבה של הקורות חיים״ הוא אמר מנסה לנחם אותי, ״כן אני מניחה״ אמרתי והוא שם לב שעצבות אופפת אותי ״אני מקווה שהרעיון המאוד מפגר שלך אגב ללכת לבניינים של האקס נשכח ממוחך״ הוא אמר ואני הבטתי בו במעט עצבים, ״זיו אתה מתבלבל, נמאס לי כבר שאני צריכה להסביר את עצמי, הקנאה יוצאת לך מהאוזניים כשאני לא הולכת בכלל להתקרב אליו, עבודה שם יכולה מאוד להועיל לי, הם משלמים משכורות בעננים ואני יודעת שהם מתחשבים בסטודנטים, תאמין לי שגם לי לא בא לראות את סטיב סבבה? אבל ההורים שלי פאקינג נהרגו ואני מנסה להתחיל בלחיות את החיים שלי בצורה סבירה, אז בינתיים אני לא מבינה במה אתה מקנא״ אמרתי בעצבים.
״אמרת לך מיליון פעם״ הוא בא להתחיל, ״אני לא צריכה שתביא לי כסף אתה לא תממן אותי זיו עוד לא כרתו לי את הגפיים אני יכולה ללכת לעבוד״ אמרתי והוא הרים את ידיו ונכנע.
״יש לי ראיון עוד חצי שעה אני הולכת להתארגן״ אמרתי הולכת לכיוון החדר להתארגן, ״אני יכול לפחות לקחת אותך?״ זיו צעק ואני טרקתי את הדלת.

נ.מ סטיב:
קמתי בבוקר, השעה 10, כל בוקר מחדש אני מתפלא מהשעות שאני קם בהן, פעם הייתי קם ב4:30 לפנות בוקר היום אני יכול לישון כמה שאני רוצה.
שמעתי צלצול טלפון זה היה גיא, ״אה אחי״ אמרתי עונה לו, ״יהיו לי כמה סידורים היום אבל 20:00 בחדר כושר?״ הוא שאל ואני הסכמתי. ניתקנו את השיחה והתארגנתי לעבודה.
לאחר חצי שעה יצאתי לעבודה, חניתי ויצאתי לכיוון הבניין וקצת הפליא אותי מה שראיתי.
זיו הטמבל שהיה איתי בצבא.
הוא נשען על פולקסווגן אפורה היה נראה כאילו הוא מחכה למשהו, ״פנים מוכרות על הבוקר״ הוא פנה אליי, הסתובבתי אליו הורדתי את המשקפי שמש שהיו על פניי, ״מי היה מאמין״ אמרתי והתקדמתי אליו, לא לחצנו ידיים ולא כלום רק הסתכלנו אחד על השני במבטים מתחרים.
״טוב לראות אותך אבל אני חייב לשאול מה יש לך לחפש פה״ שאלתי אותה ושמתי לב שהוא בוחן את הופעתי, חליפה אפורה עם גולף שחור, נעליים שחורות ומשקפי שמש.
״לא משהו מיוחד״ הוא ענה ואני הנהנתי, ״יום נהדר זיו״ אמרתי בציניות והלכתי בחיוך.
נכנסתי לבניין אמרתי שלום לאמנדה המזכירה בכניסה, הלכתי לכיוון המעליות ובדיוק יצאה משם מישהי בלונדינית, בערך 1.70 מטר,