פעם חשבתי שחברות זה לנצח.
טוב, תיקון טעות - פעם לא האמנתי באהבה, ואז הארת את עיניי. גרמת לי להאמין. ועזבת.
באמת שאני לא יכולה להבין מה חולף בראשם של אנשים.
זמן לא מועט השקעת בלשכנע אותי שחברות ואהבה זה דבר בעל משמעות, גרמת לי למן אושר וחיוך מיוחד שהיה קיים רק כשהיית בסביבה, הבטחת שתמיד תהיה שם בשבילי - ועזבת.
הבטחת לאהוב ושנאת.
הבטחת לעזור והתעלמת.
הבטחת לתת ורק לקחת.
הבטחת להאמין ושיקרת.
הבטחת להישאר ועזבת.
למה גרמת לי להאמין בהבטחות? במילים? באנשים?
למה תיקנת אותי כדי לזרוק אותי על הריצפה ולשבור אותי עוד יותר?
אני צועקת ואתה לא שומע.
אני בוכה ואתה כמו עיוור.
אבל אני לא כזאת. מעולם לא הייתי.
אני יודעת שברגע שדמעה קטנה תעמוד בעיניך מיד ארוץ אליך בחיבוק ובאהבה.
לא מראה שום כאב או פחד.
עוד דבר שלימדת אותי - לחבוש מסכה.
YOU ARE READING
מסכה כואבת
Poetryלפעמים כשהקירות סוגרים עליך מכל הכיוונים, כשאתה מרגיש שאתה נופל ואף פעם לא נעצר, כי אין קרקע תחתיך שתתפוס אותך, ואתה מסתיר את הרגשות מפני העולם, אבל בכל זאת מתוסכל כשאף אחד לא רואה עד כמה שבור אתה - הדמעות שלך הופכות למילים שננסכות על הדף בייאוש...
