לקרוא ספר בפעם הראשונה ולדעת שאולי לא תזכה לראות כל כל הדפים נקיים כל כך עוד לעולם.
*בקריאה שנייה של הספר:*
"מה ממה הכתם הזה?"
האיסור המוחלט על לאכול משהו ולקרוא תוך כדי.
רק אני אוסרת על עצמי לקרוא ולאכול? אני לא יכולה לסבול אם ספר מתלכלך.
כשהעולם מתחלק לשני סוגים של קוראי ספרים-
אלה שחושבים שזה בסדר לקפל את הפינה של העמוד בתור סימנייה, ואלה שנמנעים מזה כמו מאש.
כאילו what איך אפשר לעשות את זה? אני לא סובלת שמקפלים את הפינהה
כשאתה פותח ספר ושאר בני הבית לא מבינים שזמנם לסתום את הפיות הגיע.
מרתק איך כולם בוחרים להרעיש דווקא כשאני רוצה לקרוא.
לפתוח ספר (מוכר) ליד אנשים אחרים, ולסבול את ההערות ה "שנונות" שלהם על זה למרות שאתה יודע שהם לא קראו את הספר ולא מבינים כלום.
"אה הנסיך חצוי הדם? סנייפ לא מת כאן? לא, לא אל תגידי לי...נו...הזה מת פה...לוּפני? לוּפנה? אה לופין מת! נכון??"
(קרה לי דבר כזה באוטובוס, אז הפסקתי לקרוא ליד אנשים)
כשהספר מחליט להתעורר לחיים ולהיסגר לך בפרצוף לפני שאתה מספיק לזכור איפה עצרת או לשים סימנייה.
כשאתה קורא בטעות אותה שורה פעמיים.
אף פעם לא להצליח למצוא את הזמן הטוב לקרוא, או כשכל דקה היא הזמן הטוב לקרוא.
