הרגלים רעים

כת השטן

ממבט מהצד, יכולתי לומר שנראינו כמו כת, אולי כת השטן בהתחשב בעובדה שרוב האנשים שג'סיקה מסתובבת איתם הם שטניים. אולי אפילו אני.

אני תמיד יכולה להתנגד ולהתווכח ובמיוחד עם השטן בכבודו ובעצמו הקרוי ג'יידן, וגם עם החברים מהטומטמים שלו ביירון ודניאל, אבל משהו בי בולם אותי מלהתדרדר למצב שבו אני בכלל מבזבזת כוחות על לתקשר איתם. עדיף לשתוק.

אני יודעת וזה גם ברור לכולנו, שבחיים האמיתיים מחוץ לפנימייה, לא הייתי יורקת לכיוונם של טיפוסים כמוהם וזה בגלל המוסריות הנמוכה והשפלה שלהם.

ובגלל שהכינוי הידוע של ג'יידן כאן הוא 'לוציו' על שם לוציפר,זה עושה לי בחילה מכל הלגיטימציה שנותנים לדבר הזה לקרות.

השמועה אומרת שלג'יידן יש בן דוד שארסי ממנו פי מיליון ושהוא נהג ללמוד פה. יחדיו הם מיררו לכולם את החיים, כולל לצוות ההוראה וההנהלה.

זה מפתיע אפילו אותי שאת כל המידע הזה, קיבלתי אך ורק מסיפורים.

הפגישה הזאת נמאסה עליי, ומהר ממה שציפיתי. זה בזבוז זמן גדול לשבת על הדשא ולספור כמה עשבים שוטים ישנם באזור הישיבה שלי כשג'סיקה וה"כנופיה" שלה מעשנים ירוק.

מי המציא לעזאזל את המריחואנה הזאת ולמה היא נחוצה?

אני אשאר פיכחת והוציא ציונים טובים בלימודים ואז אעבוד בעבודה טובה ועם הכסף אני אטייל בעולם.

התוכנית המושלמת שבניתי בראשי גרמה לשפתיי לעלות חיוך קטן ולהמשיך לפנטז על העתיד.

'שום דבר ואף אחד לא יוכל להשפיע עליי יותר, לעולם.' הבטחתי לעצמי בראשי.

טוב נו... מילים ומעשים לחוד.

כששמעתי את מנועי האופנועים שהחלו לעבוד, הסתובבתי למראה של ג'סיקה מתקרבת לעברי ואת האידיוטים עוזבים על אופנועים בשביל לנסוע מרחק של קילומטר ו240 מטר (חישבתי) עד לפנימייה.

ירדנו שנינו מהגבעה בהליכה, וחזרנו ברגל אל המתחם.

"לא יכלו להיות ג'נטלמנים ולהקפיץ אותך טרמפ חזרה לפחות?" חיממתי את האווירה.

"הם נחמדים." היא ענתה באדישות.

"נחמדים בשביל פייסל." סתרתי את דבריה.

"אני כבר לא יכולה להבדיל בינך לבין הדשא שם" היא ניסתה להתחמק בכך שהפילה עליי את העובדה שאני מסתווה בדשא בצד.

"זה כי את על סמים" צחקנו שתינו קצת כדי להעביר נושא.

הגענו למתחם הראשי ופתחנו את דלת חדר האוכל לרעש צורם של נערים אנרגטיים שמדברים בלי סוף והתיישבנו בשולחן הקבוע שלי, של ג'סיקה ושל טוני, בפינה הכי השמאלית הכי קרובה לפנים החדר.