אני מחזיקה את הקניות על ידיי. העולם נראה כה קטן כאשר אני יוצאת מחנות הנוחות. המלון המזוין הזה. הכל סוגר עליי. החרדה הקיומית הזו שלא עוזבת. שהוא אחריי, משגיח גם מרחוק. הרצון העז הזה. להימלט. לא לחזור לעולם. זה עמוק בתוכי. התחושה הזו לא תשתחרר ממני עד שלא אקיים אותה. כזו אני. לא משחררת כה מהר, אני הולכת נגד החוקים, ישנם אנשים שיסתכלו עליי בצורה רעה, יגידו שאני מהירת מחשבה, עושה טעות מרה בדרכי לניצחון. הדרך חשובה אנשים אומרים, אחרת איך יאהבו אותך אם הלכת בדרך הרעה. אך אותם האנשים לא מבינים שאין דבר כזה דרך טובה. יש דרך אישית, אשר כלואה עמוק בכל אדם. כל אחד בוחר את דרכו, אנחנו כולנו חלקים של עצב ושמחה. כולנו עשויים מרגש וכאב. הדרך של כל אחד ואחת מאיתנו נמצאת בפנים. יש אנשים רעים ויש טובים. וזה העולם. האם יש מה לעשות בנוגע לזה?. להכחיש, לא להתייחס, לברוח. האופציה השלישית עושה רעשים בבטני, אני מוכרחה לברוח ממנו. מעברי הישן. מהחיים שלי. אני בתחילת דרכי למילוט מלא. אם לא אלחם על עצמי אף אחד לעולם לא ילחם. אין לי משפחה, אין לי חברים. יש אותי, מול המאפיה של אחי. מול אדון המאפיה של מקסיקו.
"סלחי לי." פקידת הדלפק קוראת לי שוב. חיוכה ניכר בחשכה. זה לא זמן טוב לדבר איתי כלל. אני לחוצה זו האמת. וכשאני לחוצה אני סגורה. כלבה אמיתית.
"ראיתי שיש לך חוט דייג ללא חקה." היא צחקקה, פאק. פניה סוגרות עליי, ואני מרגישה שהיותי מאבדת את זה. "יש לנו חקות ברכב אל תדאגי." אני מסתובבת בכוונה ללכת. אין בי כוח לדבר אם אף אדם. לא משנה עד כמה הוא נחמד.
"איך הוא מרגיש?. אני מקווה שהוא בסדר עכשיו." מוחי נדלק. אני מרגישה את הצד הרע שלי מתחיל לשלוט. אני מפחדת מעצמי ברגעים כאלה. עד כמה רחוק אוכל לצלול בכאב הברור הזה. החיים שלי החליטו לקחת ממני את עצמי. המלון הפשוט הזה, גורם לי לאבד עשתונות.
האמנתי שקייל בעדי. טיפשה שכמותי. "הוא לא בעדך." אני שומעת את הקול הפנימי שלי צועק. ולאט אני מתחילה להבין שקולי צודק. כל מי שקרוב לאחי לא בעדי. מטומטמת. כל עובדיו בעדו. בעד אדון מאפית אריוס. הקעקוע המזוין הנמצא על רגלי. אריוס. הוא מי שאני הוא מי שהם. נפשי סוערת. לא אוכל להשתחרר, אני לא אשתחרר לעולם. הם בתוכי.
"הוא בסדר." שפתי רועדת. מונעת ממני לדבר ברור. הפחד והחרדה משתלטים עליי. "הירגעי. את יכולה. הוא לא יעשה לך כלום. לא עכשיו לא כרגע. את שלב אחד מעליו." הקול הפנימי שלי צועק עליי. יש בתוכי המון אהבה לקול ההגיון. אל תתני לעצמך להתפרק אהובתי. עשי זאת.
המעלית לוקחת ממני את כל כוחותיי, רגליי החלו לשקשק. אני לא במיטבי. אני מאבדת את זה לאט. הוא מענה אותי מרחוק. אני חלק מתיאטרון הבובות המזוין של אדון ולנסי.
ריי ישלם על כך שהפיל אותי בפח בצורה כה שפלה. לא אתן לגאוותו לשלוט עליי. פעם היה לי קול. קולי נעלם ברגע שכבר לא יכולתי לדבר, כלואה בתוך עולמו הפצוע של אחי.
נהגתי לקנא בילדות קטנות האוכלות גלידה ברחוב. ראיתי את אושר התמימות מתפרץ אל מול עיניי. הן דיברו על סיפורי אגדות. על הנסיך המזוין. על הנסיכה האומללה. על הקסם הצבוע. הן האמינו בתמימות שאכן יש נסיך. שיציל אותן מכל צרה, רק בעזרת נשיקה עלובה. סיפורי אגדות הם שקר גס. התכחשות למציאות הכואבת. בחיים אין נסיך, אין נסיכה. יש אנשים שחווים דברים. חלקם טובים, חלקם רעים. ואף נשיקה עלובה לא תצליח לשלוט על כל הכאב של העולם. בחיי יש אותי. מול העולם לבד, מתמודדת כמו נמרה על החופש. ואני לא ארשה לעצמי לוותר לעולם. אלחם עד הדקה האחרונה. אהיה האריוס הראשונה שתמרוד באדון הבן זונה. לא אתן לכאב לשלוט עליי. לא אתן לפחד לשתק את רגליי, לא עוד.
אני רוקעת ברגליי בחוזקה, קופצת כמו חולת נפש, באמצע מסדרון מלון קטן. אני אוספת את שיערי. מכניסה את חוטי הדייג אל תוך השקית שקיבלתי מהמוכר.
אני פותחת את דלת החדר מחויכת וגאה, לאחר מסע חשיבה מפרך.
אני מוצאת את ריי מדבר בטלפון. אני מתקדמת אל הארון ומכניסה את השקית. אני מתיישבת על המיטה מסתכלת לכיוון אחר. נותנת לו להשלים את השיחה. אך הדבר האחרון שאני שומעת הוא את הניתוק העז שלו, שניה לאחר שהסביר לאדם שדיבר איתו שהוא עוד יחזור אליו.
אני מתעלמת ממנו. אני מכסה את עצמי בשמיכה ונופלת לשינה שקרית.
אני מחכה לשמע המעידה שלו. אני נותנת לו את האישור לעשות טעות. אך הטעות לא מגיעה.
הרגשתי אותו נכנס גם הוא למיטה. בצד האחר. שוקע לשינה.
הוא כה שלו, הוא מודע לשקט שבי. הוא רגוע. ויתר לי. לא ניסה להעיר אותי על מנת לשמוע על תוכניתו. אני מאמינה שזה בגלל ארוחת הערב. התנהגתי בצורה לא מובנת.
אני מוציאה את חוטי הדייג בשקט מופתי מהשקית. ריי לא ישן עם הרבה שמיכה על גופו. אני מרימה את ידיו בשקט מופתי. וקושרת אותן במהרה. אני רצה לחפש עניבה. או חגורה עזובה שלו. יש לחזק את הקשרים בחוזקה. אני מוצאת עניבה זרוקה על רצפת הסוויטה. אני קושרת את ידיו בחוזקה. אני מחזיקה בכוס הזכוכית המונחת על השידה שלו. אני מחזיקה אותה בידי. לוקחת נשימה. המשחק מתחיל.
"קום!" אני אומרת לאחר שכל תכולת המים נשפכו עליו. "לודמילה?." הוא פותח את עיניו. "מה השעה?." הוא מסתכל סביב ואני לא נותנת לו הזדמנות. אני שוברת את כוס הזכוכית על רגלו הפצועה.
עיניו נפתחו באימה התכוון לצעוק אך מיד סתמתי לו את הפה בעזרת הכרית שלי.
"אני יודעת מי אתה. עובד מוכשר.!, ראיתי את השיחה שלכם.!" אני מורידה ממנו את הכרית. כמה דמעות הצטברו בין עיניו. כנראה מהכאב.
"את יודעת לעובדה שאני חייב לתת לו הרגשה טובה?. לתת לו את מה שהוא רוצה?!." הוא מנענע את ידיו. נסיון עלוב להשתחרר. אבל הראשון בספר. "אני מתנצלת אדון ריי. אני לא מאמינה לך!, למה לך לעזור לי?. למה לך להרוס את אריוס. ענה לי!." אני מלחיצה והוא מכחכח בגרונו.
"חבל. חשבתי שאת יותר חכמה מזה. יש בנינו התכתבות. כי אני מוכרח להתכתב איתו!. את מכירה אותו!. הוא אוהב להיות בשליטה מלאה." דמעה ארורה יוצאת לה לאט. מענה אותי בשקט מופתי.
"תוכיח!." הוא התנשף. "התכוונתי להוכיח לך לודמילה!. לא הבאת לי הזדמנות. את מהירה מידי. מחושבת. תרגעי את המוח שלך!. תפסיקי לפחד!, אין לך ממה לפחד. אני הבטחתי לך שאני אשמור עליך!. האמיני לי אם הייתי רוצה אותך למטרות הנאה כבר הייתי עושה את זה!." הוא צעק ואני מרגישה שאני מאבדת את זה.
עד כמה עמוק תוכלי לרדת?.
"לתת אמונה בגברים מעולם לא היה הצד החזק שלי." אני מקימה אותו מן המיטה. ריי צלע אחריי. "לודמילה. תקשיבי לי!" הוא צעק אך אני לא מסוגלת להקשיב.
מקס עולה לי במחשבות.
אני מורידה את ריי על הברכיים, על שפת הבריכה.
"אתה תגיד לי את האמת!. או שתיחנק!" אני דומעת. הוא מעיף עליי מבט אחרון. דואג. לפני שראשו בתוך המים החמים.
הוא החל לעלות בועות, והעלתי אותו בחזרה.
"תגיד את האמת!." הוא התנשף. "אני פה כדי לנקום באחיך!. כדי לתת לך חופש!." הוא ניסה להשתחרר שוב. אך זה לא הספיק לו. כעסי גבר. כנראה שאני כזו. מהירה מחושבת. לא נותנת לאף אחד אפשרות לדבר.
דקה עברה ובעל כורחי העלתי אותו בחזרה.
הוא השתעל מנסה להסדיר את הנשימה.
"תפסיקי! לודמילה!. האמיני לי!" אני מסתכלת על עיניו טובעת בתוכן. כמעט ולא מרגישה את אגרוף ידיו דוחף אותי היישר לבריכה.
"בן זונה!" צרחתי. "אני בהחלט בן זונה. בן זונה שרוצה לעזור לך להתמודד עם החיים המזוינים שלך.
הוא רץ אל עבר הכניסה לסוויטה. אני אחריו. אך זה כבר נהיה מאוחר. הוא חתך את הקשירה בעזרת הסכין.
"לא!." אני צורחת. רודפת אחרי הצדק המוחלט שאני בוחרת לרצות!.
"זה נגמר!. המשחק שלך נגמר!." אני מעבירה את ידיי על שיערי. נופלת על הרצפה. ראשי כואב. לא מכיל את מה שעשיתי.
"אתה לא מבין!. אני לא יכולה לסמוך על אף אחד!. לעולם!" דמעותיי לא מאחרות לצאת. נלחמתי בהן. אך הן צריכות לצאת.
"הירגעי לודמי." הוא מתיישב לידי בכוח. "שלא תעז לגעת בי. אתה לא נסיך מזוין!." הוא לא עזב. לא מפסיק לגעת.
"אתה לא תצליח. זה ניסיון שווא." אני מצתמקת, גורמת לעצמי להיעלם. לא להרגיש את המגע שלו בי.
"המשיכי לנשום." הוא מבקש. "זה לא סיפור אגדה מזוין. אין אגדות." הוא מהמהם.
"אין אגדות. אבל יש תקווה. נכון לודמי. תקווה. אושר. את תשיגי את זה. אני מבטיח." הוא מרים את פניי.
"אין לך מה להסתיר." ההבנה משתלטת. "אם היה לי הייתי כבר מעלף אותך. מסיים את התוכנית שאת טוענת שארגנתי עם אחיך." הוא מסדר את שיערי.
"אני לא אפגע בך לודמילה." הוא אומר ומנשק את קודקוד אפי. "אל תנשק אותי." אני מבקשת. אני לא במיטבי. אני שונה. כלואה בחרדה מתמדת.
"אני לא יכול. את גורמת לי לרצות לחבר את השברים." "נשיקה לא מחברת את השברים." אני אומרת. "זו לא הנשיקה. זה אופיו של האדם אשר גורם לך אושר. אל תפני גבך לאהבה. כי זה הדבר היחיד שיחזיר אותך לשפיות. האמיני באהבה. כי אני פה כדי לרפות את השברים. להרגיע את הכאב. ולהשכיח את עברך." ליבי הדופק דופק בכוח רב.
לא תכננתי את זה כך. לא רציתי את זה כך.
"בבקשה לודמילה. תתני לי להיכנס." הוא אוחז בראשי ומקרב את ראשי אליו. שפתיו נוגעות בשלי. החום העוטף את שפתיי שלי משפיע על כאב בטני לטובה. ראשי נרגע ממחשבות. ורק רציתי שינשק אותי בתאווה הזו לכל החיים.
}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}}