אני לא יכול יותר, אני עומד להתפוצץ על הסוהר הזה. מה לא הייתי עושה בשביל לצאת מהחור הזה. אני מסתכל עליהם בעיניים וצועק להם שאני לא שייך להם. הם לא מקשיבים לי, הם אטומים. הם לא טורחים אפילו לנסות ולראות שאני חי, אני שומע, אני רואה איך הם אונסים בברוטליות את אחותי. אין לי מה לעשות, אני תקוע בכלוב ששורט לי את הגב ואני צועק וצועק עד שאין לי קול. אני מסתכל עליה והיא בוכה. אין לי מה לעשות, אני יכול להקריב את עצמי וזה יפסיק. "די! תפסיקו את זה! תתעללו בי, תרצחו אותי, תבתרו אותי, תשרפו אותי, רק בבקשה תעזבו אותה" לא חלפה המחשבה בראשי שנתתי להם רעיונותלהתעללויות חדשות. הם דחפו אותה לכלוב עם עוד 2 נשים, שכיסו אותה עם חתיכת בד שהייתה בכלוב. הם צחקו וזרקו את הכלוב שלי למטה, ניסיתי לעצור את עצמי מלצרוח אבל הכאב היה חזק ממני. לידיה, אחותי צעקה ובכתה, "היית צריך לתת להם להמשיך ליאו!" היא צועקת ואוחזת בכלוב חזק, כאילו הוא יברח.עצמתי את העיניים ונתתי להם לבעוט בי, שוב ושוב. זה תיכף יגמר, תמיד אמרתי, עוד מעט אני לא ארגיש כלום, אני אהיה הגופה שאני עכשיו רק עם קצת פחות חיים ופחות חום גוף.
פתחתי את עיניי, אני בכלוב. שוב. האישה שישבה בצפיפות לצידי מילמלה משהו שהייתי חלש מדי כדי להתעניין. "הוא ער! הוא ער!" היא לבסוף צעקה. ".אל תדאג ילד. הם מביאים חדשים, אנחנו כולנו נמות בקרוב. הכאב הוא זמני. לא רציתי למות, לא רציתי לחיות, לא רציתי דבר. רציתי לברוח. אין לי לאן. הם בכל מקום והסיכוי שלי להשיג אקדח קטן הוא קלוש. חיפשתי את לידיה בין הכלובים ולא מצאתי אותה. ניסיתי להתמתח במקום הקטן שלא היה לי, "איפה לידיה" שאלתי מחפש אותה שוב. האישה שישבה לידי הסתכלה עליי בעיניים עצובות, וידעתי. ידעתי שהם לקחו אותה. היא בטח כבר מתה ואם אני אתעצבן או אבכה זה לא ישנה דבר, זה יעודד אותם להכאיב לי. אני שותק ונושך את שפתיי, שם ידיים על עיניי ולוחש "אל תבכה, אל תבכה"
התעוררתי לקול צרחות של גבר, לאישה שישבה לידי כבר לא היה את המבט המנחם בעיניים. היה לה מבט קר, חסר חיים. וככה בדיוק היא הייתה. דם בצד השמאלי של צאוורה, הם שיספו לה את הגרון. כל יום חמישה מתים, רק בתא שלנו. 2 כלובים חייבים להיות ריקים בסוף היום. עודדה אותי המחשבה שהיא רצתה למות, שבשבילה, הכאב הסתיים. אצלי הוא רק התחיל. איבדתי את ההורים שלי, אלה ואריק לפני חודשיים, עכשיו אחותי. ההורים שלי נתלו הפוך כשדם נוזל מצאוורם. ואני אחותי צפינו בהם. ראינו את הטיפה האחרונה של החיים עוזבת את עיניהם. והכל בגלל שהם סיימו את עבודתם. הם לא רצו, אבל הם עזרו למדענים. לפני 10 שנים, זו הייתה רק ההתחלה, ההורים שלי היו מדענים. כשאנשים התחילו להשתגע, לאנוס,לרצוח, לאכול בני אדם, ברחנו. ברחנו לממשלה ולפני ששמנו לב, ראש העיר התמים והחמוד, שחילק מתנות לילדים והלך לכנסייה כל יום ראשון כמו נוצרי טוב, איבד את שפיותו גם הוא והשתגע. הוא חס על חייהם של הוריי שלי ושל אחותי ובתמורה לכך הוריי עבדו אצלו. עד שהוריי כבר לא הועילו לו והוא החליט לרצוח אותם. אני לא יודע מה לעשות עכשיו, אני לבד וגם את עצמי אין לי, ואני בטח עוד מעט אשתגע כמו שאר האנשים בכלובים, יש אנשים שמקבלים שריטה של רוצח או של אנס. ויש כאלה שמקבלים קניבליזם. אוכלים את חבריהם לכלוב. אני לא יודע איזו שריטה אני מעדיף לקבל, אולי אני כבר עם שריטה ואני לא קולט את זה. אולי אם יכניסו לי שותף חדש אני ארצח אותו או אפילו גרוע יותר, אוכל אותו. לפחות אני אהיה שבע פעם ראשונה מזה עשור. אני יודע שאני בבית הכלא הזה כבר 10 שנים, מאז שאני בן שמונה ואני לא מקבל שריטות. אולי זה בגלל סוג הדם שלי, אולי זה מחלה שמשתלטת על אנשים שיש להם כבר שריטה או אולי זה משחק של אלוהים.