נ.מ- הארי
״אתה בטוח שהכל בסדר?״ לואי שאל זאת שוב בפעם ה... לא יודע, הרבה.
״באמת שהכל בסדר.״ ליטפתי את ידו והוא חייך.
״אני גאה בך.״ אני שונא שאומרים את המשפט הזה.
״תודה, אבל באמת שזה לא סיפור גדול.״
״זה כן.״
״טוב, אם אתה מתעקש.״ נישקתי את שפתיו והוא פתח את דלת האוטו.
״מחר אתה אוסף אותי לבית ספר?״ הוא שאל רגע לפני שסגר את הדלת.
״כן.״
״מעולה, ביי!״ הוא סגר את הדלת ורץ לכניסה לבית שלו.
היום הזה היה... הוא היה... אני לא יודע מה אני חושב על היום הזה.
קרו יותר מדי דברים היום, אני מרגיש מוזר.
כבר חושך בחוץ, ואני עייף, אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה, אבל אני מרגיש שאני חייב רק אחת, לא יותר.
כשנכנסתי לבית ראיתי את אמא שלי מבשלת משהו במטבח, ועליתי מהר במעלה המדרגות.
נעלתי את הדלת של החדר, ופתחתי את המגירה.
שלפתי את הסגריה, והדלקתי אותה.
אני אצטרך להפסיק עם זה מתי שהוא, אבל כרגע אני מרגיש שאין צורך. אם לואי ישים לב אני אזהר עם זה.
אני לא בחרתי בזה, אני חייב את זה.
הריח הכבד של העשן בחדר עשה כבר קצת כאב ראש, והחלון פתוח, למה לעזאזל זה לא עובר?! אני יודע שאני כבר בסגריה השנייה, אפילו שאמרתי לעצמי רק אחת, אני אעשן כמה שאני רוצה זה לא פוגע באף אחד.
״הארי! בוא בבקשה לאכול!״ מה?! שיט!
״אני לא רעב!״ צעקתי חזק וזה גרם לי להשתעל.
לא הספקתי להחזיר את הסגריה לפה ושמעתי דפיקות חזקות על הדלת.
״מה את רוצה?!״
״קודם כל הארי, אל תצעק עליי.״
״טוב, מה שתגידי.״ גלגלתי עיניים ושאפתי אוויר מהסגריה.
״דבר שני, אתה הבטחת לי שבוע שעבר שאתה תהיה היום בארוחה עם רובין.״
״מה?! ממש לא! אני לא רוצה היום, מחר.״ לא באמת אכפת לי לשבת לארוחה עם רובין הזה, החבר של אמא שלי, אבל היום פשוט לא.
״הארי, אני מבינה שעוברת עליך תקופה לא פשוטה, אתה יכול לפתוח לי את הדלת בבקשה? אני רוצה לדבר איתך.״ היא נשמעה מיואשת ואני פשוט רק עושה לה יותר קשה.
״כן, אני פותח.״ רגע! לא! שיט! אבל הסגריה!
דרכתי על הסגריה וזרקתי אותה מהחלון.
אני מקווה שהיא לא תשים לריח.
״היי, אמא.״ פתחתי את הדלת והשפלתי את מבטי.
היא חיבקה אותי חזק ואני דחפתי אותה ממני, אני לא צריך שהוא תריח את הריח של העשן.
״הארי, אני באמת אוהבת אותך, אתה יכול לספר לי הכל, אתה יודע את זה?״
״כן.״
״מה קורה עם לואי?״ ידעתי שהיא תשאל את זה, טוב, כבר כמה ימים היא רואה שאני לא בבית ומבלה עם לואי כשאני בבית אז היא מבינה מה קורה, אני לא יכול להסתיר את זה.
״אנחנו כזה.. יוצאים.״ היא לא ענתה לי. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מחייכת.
״אבל לואי, הוא... הוא בסדר עם זה?״
״כן, הוא בסדר עם זה.״
״והילדים בבית ספר שלך?״ והנה התחלנו עם כל הדאגות האלה.
״לא אכפת להם.״
״הם יודעים?״
״כן.״ הם לא יודעים אבל היא לא צריכה לדעת את זה. אני פשוט לא רוצה שהיא תדאג, כי אין לה סיבה לדאוג לי. אני בסדר גמור.
״אתה מצטרף לארוחה?״ נאנחתי והנהנתי. לא יקרה משהו רע.
״יופי, אני גאה בך.״ חייכתי והיא חיבקה אותי.
היא כבר הייתה מחוץ לדלת אבל פתחה אותה שוב.
״מה?״
״אתה חייב לנקות פה, יש ריח ממש רע.״ שיט.
״אוקיי, אני אנקה מחר.״ היא סגרה את הדלת ואני התיישבתי על המיטה.
אני יודע שרובין כבר כאן ואני צריך לרדת.
אני רק אחליף בגדים קודם.
לבשתי ג׳ינס שחור כמו תמיד בערך, וחולצה בצבע ירוק.
השפרצתי על עצמי קצת בושם, הברשתי את השיער כמה פעמים ויצאתי מהחדר.
ירדתי מהר במדרגות וראיתי את אמא שלי מדברת עם רובין ליד השולחן אוכל.
״ערב טוב.״ אמרתי אלוהים ולחצתי את ידו.
״ערב טוב, הארי.״ הוא חייך אליי והמשיך לדבר עם אמא שלי.
עמדתי לידם וחיכיתי שיסיימו לדבר על... מה שזה לא יהיה.
״אז רוצים שנתחיל לאכול?״
״כן.״ אמרתי, והתיישבתי ליד השולחן. אני פשוט רוצה לסיים עם הארוחה הזאת וללכת לישון.
אמא שלי הלכה למטבח ורובין התיישב לידי.
״אז הארי, בן כמה אתה?״
״18.״
״אתה עדיין לומד בבית ספר?״
״כן.״ אין לי כח לדבר איתו עכשיו.
״עוד כמה חודשים נגמרת שנת הלימודים, נכון?״
״כן.״
״ואיך אתה מרגיש לגבי זה?״ שיפסיק לשאול שאלות דיי!
״איך אני אמור להרגיש?״
״אתה לחוץ מלהתחיל את הקולג׳?״
״זאת האמת שאני לא מתכוון ללמוד בקולג׳, אני רוצה לפתוח-״
״מה? אבל זה חשוב בשביל הקריירה שלך! ואתה בטח תרצה להקים משפחה.״ אבל אני אומר לו שאני לא רוצה ללמוד בקולג׳, מה הוא רוצה ממני?
״אני פשוט חושב שקולג׳ זה מיותר, ואני רוצה לעשות משהו אחר בחיים שלי.״
״אני ממליץ לך בכל זאת ללמו-״
״אני לא רוצה, תודה.״ גם כן, עוד אחד שרוצה ללמד אותי על החיים.
״סליחה, זאת בחירה שלך.״ חייכתי חיוך מאולץ ושיחקתי במזלג שלי.
״אז יש לך מישהי?״ אז אני מבין שאמא שלי לא סיפרה לו.
״לא, יש לי מישהו.״ חיוך מוזר עלה על פניו, זה הפחיד אותי באיזה שהוא מובן.
״הארי! בוא לעזור לי עם האוכל!״ קמתי מהר מהכיסא והלכתי לעזור לאמא שלי להביא את האוכל לשולחן.
אני ישבתי בשקט כל הארוחה וקצת אכלתי. הם דיברו על דברים לא מעניינים כל כך, וכל פעם רובין שאל אותי מה דעתי על הדבר שהם מדברים עליו.
תמיד עניתי לא יודע, כי לא הבנתי באמת על מה הם מדברים.
אני רוצה ללכת לחדר ולהתקשר ללואי, לדבר איתו קצת, ואז ללכת לישון, אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו.
סוף סוף סיימנו לפנות את כל האוכל מהשולחן, ואני התכוונתי לעלות במדרגות כשמשהו אחז בידי.
״מה?!״ זה רובין. מה הוא רוצה עכשיו?!
״אני יכול לדבר איתך רגע בצד?״
״כן.״ הוא טפח על גבי והוביל אותנו לסלון.
הוא סימן לי להתיישב על הספה.
התיישבתי גם אני והוא התיישב אחרי.
נהיה לו מבט רציני, ומודאג. מה הוא יודע? הוא יודע שאני מעשן? הוא מריח את זה?
זזתי ממנו, כדי שלא נהיה יותר מדי קרובים.
״תראה הארי, אתה בחור מאוד נאה.״ מה אני אמור לענות על זה? תודה?
לא עניתי ופשוט נתתי לו להמשיך.
״אני חושב שמגיע לך יותר טוב בחיים, אתה הולך לחוות משהו נורא בקרוב, אני מנסה לעצור את זה אבל-״
״מה אתה חי בסרט?! משהו נורא בקרוב?! אתה איזה מכשף?! אני מצטער אבל אני לא מדבר עם משוגעים.״ הוא ממש מוזר. אבל ממש.
קמתי מהספה והוא תפס בידי והושיב אותי עליה שוב.
״אני מציע לך להפסיק את הקשר שלך עם לואי, הוא רק התחיל אז זה לא יפגע בו.״ עם לואי? איך הוא יודע? הוא שאל אותי עם יש לי חברה, ואז פתאום הוא יודע שזה לואי. מה?!
״למה?״
״יקרה לו משהו רע, הוא גם לא סומך עליך לספר את הדבר הרע הזה, ושיקרה המשהו הרע הזה, זה באמת הסוף של הקשר, זה לא קשור אליך אבל עדיף שכדי שזה לא יפגע בך תעצור את מה שיש ביניכם עכשיו.״ הוא רשמית משוגע.
״סליחה, אבל לואי בסדר גמור, אתה לא בסדר, היה נעים לדבר איתך לילה טוב.״ קמתי מהספה ורצתי לחדר.
הכל בסדר עם לואי, לא קורה לו שום דבר רע.
אני יודע את זה, הוא בסדר.
הוא בסדר. הוא בסדר. הוא בסדר...
הכל בסדר, גם החלטתי שמעכשיו לא אכפת לי מדניאל הזה ומהחברים האדיוטים שלו, ואני עושה מה שטוב לי.
לואי בסדר, אני בסדר, רובין הזה לא בסדר.
הוא לא באמת מכיר אותי או את לואי, אז הוא סתם מנסה להפחיד אותי.
אבל אולי... רק ליתר בטחון, אני אדבר מחר עם לואי, ואשאל אותו אם הוא מרגיש טוב, ואם הכל בסדר באמת. רק ליתר בטחון.
———————————————————————