נ.מ- הארי
״אתה בטוח שהכל בסדר?״ לואי שאל זאת שוב בפעם ה... לא יודע, הרבה.
״באמת שהכל בסדר.״ ליטפתי את ידו והוא חייך.
״אני גאה בך.״ אני שונא שאומרים את המשפט הזה.
״תודה, אבל באמת שזה לא סיפור גדול.״
״זה כן.״
״טוב, אם אתה מתעקש.״ נישקתי את שפתיו והוא פתח את דלת האוטו.
״מחר אתה אוסף אותי לבית ספר?״ הוא שאל רגע לפני שסגר את הדלת.
״כן.״
״מעולה, ביי!״ הוא סגר את הדלת ורץ לכניסה לבית שלו.
היום הזה היה... הוא היה... אני לא יודע מה אני חושב על היום הזה.
קרו יותר מדי דברים היום, אני מרגיש מוזר.
כבר חושך בחוץ, ואני עייף, אני יודע שאני לא אמור לעשות את זה, אבל אני מרגיש שאני חייב רק אחת, לא יותר.
כשנכנסתי לבית ראיתי את אמא שלי מבשלת משהו במטבח, ועליתי מהר במעלה המדרגות.
נעלתי את הדלת של החדר, ופתחתי את המגירה.
שלפתי את הסגריה, והדלקתי אותה.
אני אצטרך להפסיק עם זה מתי שהוא, אבל כרגע אני מרגיש שאין צורך. אם לואי ישים לב אני אזהר עם זה.
אני לא בחרתי בזה, אני חייב את זה.
הריח הכבד של העשן בחדר עשה כבר קצת כאב ראש, והחלון פתוח, למה לעזאזל זה לא עובר?! אני יודע שאני כבר בסגריה השנייה, אפילו שאמרתי לעצמי רק אחת, אני אעשן כמה שאני רוצה זה לא פוגע באף אחד.
״הארי! בוא בבקשה לאכול!״ מה?! שיט!
״אני לא רעב!״ צעקתי חזק וזה גרם לי להשתעל.
לא הספקתי להחזיר את הסגריה לפה ושמעתי דפיקות חזקות על הדלת.
״מה את רוצה?!״
״קודם כל הארי, אל תצעק עליי.״
״טוב, מה שתגידי.״ גלגלתי עיניים ושאפתי אוויר מהסגריה.
״דבר שני, אתה הבטחת לי שבוע שעבר שאתה תהיה היום בארוחה עם רובין.״
״מה?! ממש לא! אני לא רוצה היום, מחר.״ לא באמת אכפת לי לשבת לארוחה עם רובין הזה, החבר של אמא שלי, אבל היום פשוט לא.
״הארי, אני מבינה שעוברת עליך תקופה לא פשוטה, אתה יכול לפתוח לי את הדלת בבקשה? אני רוצה לדבר איתך.״ היא נשמעה מיואשת ואני פשוט רק עושה לה יותר קשה.
״כן, אני פותח.״ רגע! לא! שיט! אבל הסגריה!
דרכתי על הסגריה וזרקתי אותה מהחלון.
אני מקווה שהיא לא תשים לריח.
״היי, אמא.״ פתחתי את הדלת והשפלתי את מבטי.
היא חיבקה אותי חזק ואני דחפתי אותה ממני, אני לא צריך שהוא תריח את הריח של העשן.
״הארי, אני באמת אוהבת אותך, אתה יכול לספר לי הכל, אתה יודע את זה?״
״כן.״
״מה קורה עם לואי?״ ידעתי שהיא תשאל את זה, טוב, כבר כמה ימים היא רואה שאני לא בבית ומבלה עם לואי כשאני בבית אז היא מבינה מה קורה, אני לא יכול להסתיר את זה.
״אנחנו כזה.. יוצאים.״ היא לא ענתה לי. הסתכלתי עליה וראיתי שהיא מחייכת.
״אבל לואי, הוא... הוא בסדר עם זה?״
״כן, הוא בסדר עם זה.״
״והילדים בבית ספר שלך?״ והנה התחלנו עם כל הדאגות האלה.
״לא אכפת להם.״
״הם יודעים?״
״כן.״ הם לא יודעים אבל היא לא צריכה לדעת את זה. אני פשוט לא רוצה שהיא תדאג, כי אין לה סיבה לדאוג לי. אני בסדר גמור.
״אתה מצטרף לארוחה?״ נאנחתי והנהנתי. לא יקרה משהו רע.
״יופי, אני גאה בך.״ חייכתי והיא חיבקה אותי.
YOU ARE READING
ליפול לזרועותיו
Fanfiction-הושלם- בחיים יש המון עליות ומורדות, בחיו של לואי יש רק מורדות. אחת מהן: המוות של אמו. והשנייה היא: האהבה הבלתי מוסברת שלו להארי סטיילס מכיתה י׳ב2 ״אתה צודק, זה משהו אחר, אבל אני לא יכול לומר לך, גם אם אני ממש רוצה להיות איתך.״ ״אבל לואי..״ ״אבל מה...
