"אוקיי, אבל שוב, למה אתה פה?" שאל פארק צ'אניול כשג'ון ג'אנגקוק יושב בכיסא מולו, הוא הוריד את המסכה כשנכנס לבית החולים כמה דקות קודם לכן, צ'אניול שקיבל את ההודעה שהנער הזמין תור כדי לדבר איתו, הוא נבהל שקרה משהו, אבל לא, שחור השיער מדבר איתו על אישור רפואי.
"אמרתי, אני רוצה לנסוע לסאול לשבוע וחצי הקרובים למשפחה שלי ואני רוצה אישור ממך," הוא הסביר שנית.
"עם אתה נוסע עם אמא שלך אתה לא צריך אישור רופא, זה לא טיול בית ספרי."
"אבל זה כן חשוב לי, ואני כן רוצה לדעת עם אני אצטרך משהו כשאהיה שם, או עם משהו יקרה אז למי לפנות, ואפילו עם אני צריך ציוד מסוים, חוץ מהמסכה," את שתי המילים האחרונות הדגיש.
"אוקיי, אתה רוצה שנעשה בדיקה גופנית?"
"כן."
וזה אכן מה שקרה, ג'אנגקוק עבר את הבדיקה הרגילה ובגלל שהוא תכנן לנסוע לעיר אחרת ויותר צפופה, דוקטור פארק הסביר לו שכל עוד הוא מחוץ לבית הוא עם מסכה ומשאף, "בגלל שאתה לוקח זריקה פעם פעמיים בשבוע, אני אתן לאמא שלך את הארקה אז אל תשכחו, היא יודעת מה לעשות," הוא דפדף בתוצאות הסדיקה, "חוץ מזה אתה בסדר, רק תזהר מזיהום אוויר, ואזורים צפופים מדי," הוא אמר.
ג'אנגקוק קם מהכיסא ופתח את הדלת שמאחוריה עמדה אימו עם הטלפון צמוד לאוזן, היא ניתקה את השיחה לאחר שאמרה שצריכים אותה ונכנסה למשרד, "הבן שלך משהו," אמר צ'אניול והגיש לה את הדפים, היא דפדפה בהם וגלגלה עיניים, "הכל בסדר איתך ילד," היא אמרה. "רק כדי להיות בטוחים," אמר לה בנה.
"אמרתי לו על הזריקות, והמשאף, אני רק צריך חתימה שלך," צ'אניול הגיש לה עט והיא חתמה.
"אז דוקטור ג'ה בכנס?" אמרה יוג'ין אימו של ג'אנגקוק.
"כן, הוא יצא לפני יומיים לגרמניה שוב, אני דיי בטוח שהוא יחזור בסביבות סוף השבוע, להעביר לו משהו?"
"לא, רק רציתי להיות בטוחה," היא אמרה בזמן שהם כולם יצאו מהמשרד וירדו ללובי, צ'אניול חיכה שיקראו לו בזמן שהוא מדבר עם יוג'ין, ג'אנגקוק שיכל לקרוא את אימו טוב מאוד, הבין שמשהו הולך בינה לבין הדוקטור שלו, בכל פעם שהיא מגיע לביקור הם נפגשים איתו, והמבט שלה שונה שהוא בסביבה, וג'אנגקוק גם ראה שצ'אניול מסכים איתו, שני המבוגרים באמת הסתירו משהו.
"אז מה אתם עומדים לעשות בסאול שג'אנגקוק כל כך מתרגש?" שאל צ'אניול.
"נוסעים לבקר את אחי ובעלו, וגם את חבר ילדותו של קוק," היא סיפרה.
"כן, טאהיונג ואני דיברנו דיי התכתבנו על ההגעה שלי," ג'אנגקוק אמר.
"טאהיונג, כלומר קים טאהיונג?" שאל הדוקטור הגבוה.
"כן," ענה שחור שיער, "אתה מכיר אותו?"
"ילד הסנדקאות של אחי הצעיר, ג'ימין, הוא היה כאן לפני חודש כדי לדבר קצת."
"פארק ג'ימין?" שאלה יוג'ין.
"כן."
"זה בעלו של אחי, איזה עולם קטן."
"בהחלט קטן," נשמע קול מאחוריהם, השלישייה הסתובבה כדי לראות דמות נוספת נעמדת לידם, "באק," קראה יוג'ין, "מה שלומך?"
"בסדר, באתי כדי להביא ארוחת צוהריים לצ'אן שתמיד שוכח," אמר הגבר, הוא היה נמוך בראש בערך מצ'אניול, כשנתן לו את התיק נישק אותו על הלחי ואז פנה לג'אנגקוק. "מה שלומך ג'ייקיי?"
"נוסע לחופשה," ענה הנער.
"נשמע טוב, טוב אני צריך ללכת, שיהיה לכם חג שמח," הוא אמר ואז נתן פק לשפתיו של בן זוגו ועזב אותם.
"אז קוק, מה דעתך שנלך לארוז?" שאלה אימו, ג'אנגקוק הנהן והם נפרדו מצ'אניול.
לאחר שעזבו תלמידי סאול וחזרו הביתה ג'אנגקוק דיבר עם אימו על כך שהוא רוצה לנסוע לעיר כדי לבקר את המשפחה שלא ראה כל כך הרבה זמן, כששאלה בהתלהבות מה גרם לו להיזכר בהם הוא סיפר לה על ההגעה של התלמידים והשהייה שלהם בבוסאן, הוא אפילו סיפר שטאהיונג חבר ילדותו התארח אצלם וכך חזרו להיות חברים, כך שהם מתכתבים מפעם לפעם.
אימו ישר דיברה עם אחיה שידע את התוכנית כבר מטאהיונג והם החליטו שהיא ובנה יתארחו אצלו ואצל ג'ימין לחג וכשגילו שגם יום הולדתו של טאהיונג בסוף אותו החודש החליטו להאריך את השהייה כדי שיהיה לג'אנגקוק יותר זמן לבלות עם חברו.
ככה שכשהגיע לבוסאן חודש וחצי אחרי כבר בכניסת החורף והחג ג'אנגקוק התקשר לבית החולים כדי לקבוע תור להיפגש עם דוקטור פארק לבדיקה מהירה. אימו שראתה את זה כלא נחוץ, הסיעה או בכל מקרה. הוא גם היה צריך להודיע בחנות גלידה שלא יגיע לעבוד בחופש בגלל הנסיעה, ונארי, כי היא נארי, איחלה לו נסיעה טובה ושזה מגיע לו לצאת מהעיר פעם בעשר שנים.
ועכשיו ג'אנגקוק יושב על הריצפה אצלו בחדר ואורז את המזוודה שלו לנסיעה, הוא שמע את אימו מדברת עם אביו על התוכניות חג, ואביו שלא אהב להתווכח עם אימו הסכים לכך, ורק מכיוון שלא ראו את משפחתה כל כך הרבה זמן.
כשסיים לארוז את המזוודה ולסדר תיק גב לנסיעה, נעמד בכניסה לבית ונפרד מאחיו, "תשלח הרבה תמונות לקבוצה," אמרה צ'איון כשחיבקה אותו, "תזהר מהקור," אמר וונוו והם החליפו חצי חיבוק עם תפיחה על השכם.
הנער ירד ויצא מבניין, אימו חיכתה לו למטה והם הכניסו את המזוודה שלו למונית שתיקח אותם לתחנת הרכבת. הם הורידו את המזוודות שלהם והתיקים וקנו כרטיסים, הרכבת שלקחה שעתיים וחצי מאשר לנסוע עכשיו ארבע שעות בקור ואפילו בשלג, העדיפות הייתה רכבת במאה אחוז.
אימו עזרה לו עם הדברים, והם התיישבו לאחר שסידרו את המזוודות על המעמד בפינת הקרון, את התיקים שמו על המושב הפנוי. ג'אנגקוק פתח את התיק שלו והוציא את האוזניות שלו, הוא שם אותם ופתח את הספר אחרון שקנה ולא קרא, הוא הכין רק ספר אחד מכיוון שידע שיקנה עוד ולא רצה להכביד על עצמו יותר מדי, קוצר נשימה היה מסוכן משבילו אחרי הכל.
אימו הוציאה את המחשב שלה כדי לעבוד קצת, היא אמרה שתעבוד בזמן שג'אנגקוק יבלה עם טאהיונג, ואז כשאחיה יהיה פנוי גם הוא, יבלו כולם כמשפחה, הרי להיות מנכל זו לא עבודה קלה, והעבודה שלה בתור מנהלת מכירות גם כן.
השניים היו בשקט רוב הנסיעה עד שג'אנגקוק החליט שאין לו חשק וסגר את הספר, הוא עבר לשבת ליד אימו והניח על כתפה את ראשו, היא חייכה כשהשיער שלו דגדג את צווארה.
"אתה מוכן לחג מולד בלתי נשכח?" שאלה אותו כשהרכבת התחילה לעצור.
"בהחלט," אמר.
השניים קמו והורידו את המזוודות מהמעמד ושמו את תיקם על גבם, התחנה הייתה מלאה אנשים שירדו או עלו, יוג'ין לקחה את יד בנה כמו לפני עדר שנים כשהגיעו לסאול בפעם הראשונה והובילה אותו ליציאה, המזוודה שלו ביד אחת, כשיצאו מהאזור הצפוף הם עצרו והיא נתנה לג'אנגקוק קצת זמן כדי לנשום, הוא הוציא את המשאף ונשם עמוק לפני שסימן לה שהוא בסדר.
הם יצאו מהתחנה לגמרי וחיכו, כשמכונית שחורה התקרבה אליהם עיניה של אימו אורו והיא חייכה מאוזן לאוזן, ג'אנגקוק הסתכל על הכביש, המכונית עצרה וממנה יצא גבר עם שיער שצבוע ללבן והתאים לצבע גופו הסוכרי, הוא התקרב אל השניים, אימו עזבה את ידו והתקדמה כדי לחבק את אחיה שלא ראתה כל כך הרבה זמן.
"עבר יותר מדי זמן," היא אמרה לצווארו.
"אכן כן," הוא אמר.
כשהתנתקו מהחיבוק הוא פנה את ג'אנגקוק, "כמה גדלת," הוא אמר לו, ג'אנגקוק חייך מתחת למסכה, ועיניו אמרו הכל, הוא התקדם גם הוא וחיבק את דודו, "כמה חיכיתי," הוא רצה לבכות.
"רק עשר שנים," אמרה אימו.
יונגי עזר להם להעמיס את המזוודות לתוך תא המטען, שני המבוגרים הרגישו בדה ז'ה בו, אותו סצנה בדיוק קרתה לפני עשר שנים, רק שהפעם ג'אנגקוק הוא כבר נער ויונגי עם שיער לבן, צבוע, אבל לבן.
"מה שלומכן יו?" שאל יונגי, הוא נכנס למושב הנהג בזמן שיוג'ין לידו וג'אנגקוק מאחוריהם במושב האמצעי, הוא לא רצה להרגיש מחוץ לעניינים למרות שהייתה לו עדיין אוזניה האוזן.
"בכל בסדר, העבודה בסדר, לא עשו בעיות כשאמרתי שאני לוקחת חופשה יותר ארוכה," היא חייכה.
"ברור את עובדת אקסטרה פלוס כל הנסיעות עסקים," אמר ג'אנגקוק, הוא הוריד את המסכה שלו והכניס אותה מקופלת לכיס מעילו.
"ואתה ג'אנגקוק? איך בבית הספר?"
"בסדר, חוץ מזה שאני שונא אנגלית, חברים שלי גורמים לי לשבת ולקרוא לשם שינוי, אני עובד בחנות של גלידה, ויש לי מליון ואחד פוסטרים תלויים בחדר," סיפר ג'אנגקוק גאה בכל דבר ודבר.
"הוא פשוט אתה בקטן יוני, תמיד בשחור, שומע רוק, לא אוהב ללמוד," היא ירדה על השניים.
"אני מקטן," צחק יונגי, "ג'אנגקוק הוא שונה בכל כך הרבה מובנים, הוא לא ישן עשרים וחמש שמונה ביום," ציין.
"נכון אמא," אמר ג'אנגקוק.
מה שג'אנגקוק שמח זה שההרגשה אפילו לא הייתה מביכה או לא נוחה, מהרגע שראה את דודו הוא הרגיש טוב, זה לא כמו הרבה אנשים שמתביישים כשהם פוגשים קרוב משפחה שלא ראו הרבה זמן, וג'אנגקוק לא היה אחד כזה בכלל. למרות שכשיפגוש את ג'ימין הוא ירגיש טיפה מבויש, הוא לא הכיר אותו טוב בכלל הגלל שלא ראה אותו הרבה גם כשהיה ילד, גם עם יונגי והוא יצאו. הוא נזכר והוא הקטן ניגש אל הגבר השני ואומר לו שדודו חושב שהוא יפה ואז חוזר לשבת והרגיש שעשה משהוא נכון, אבל עכשיו היה שונה, עברו עשר שנים.
כשיונגי חנה החניית הבניין שם הוא גר הוא לקח את המזוודות של אחותו וחיינו ואמר להם לקחת את שאר הדברים שלהם ושהוא יסתדר עם המזוודות, השניים הקשיבו לו ועקבו אחריו לדירה הלא קטנה שלו ושל ג'ימין. "ג'ימין עדיין בעבודה אבל הוא יגיע בעוד כמה שעות לארוחת ערב, אז מה אתם רוצים לעשות," הסביר יונגי ואז משהוא רץ לכיוונם, כלבלב חום רץ אליהם והתחיל לקפוץ על ג'אנגקוק שמרוב חמידות ירד כדי ללטף את הכלבלב. "וזה מין הולי, על תפלו לעיניים שלו, הוא שטן קטן."
ג'אנגקוק הרים אותו מהרצפה וסידר את זה ככה שישב בחיקו בזמן שיונגי עם פה פעור, "למה לי אתה לא מרשה לעשות את זה," דודו שאל את הכלבלב שנבח עליו ואז חיכך את ראשו בחזו של שחור השיער וצחקק.
לארוחת צוהריים מאוחרת הם יצאו לאכול בסבוויי, מסעדת סנדוויצ'ים שהייתה כמה בלוקים מהבניין, הם ישבו שם כל אחד עם הכריך שלו, יונגי סיפר להם שלא עבד באותו יום כי לא ידע מתי הם מגיעים וכדי להכין להם את חדר האורחים, יוג'ין הודתה לאחיה על הכל, אבל הוא מיד עצר אותה ואמר שאין מה להודות, הוא לא ראה אותה כל כך הרבה זמן שלהודות לא היה חשוב.
"מתי נפגוש את טאהיונג?" שאל ג'אנגקוק לאחר שבלע את החתיכה בפיו.
"כנראה בימים הקרובים, הוא נסע ליום פתוח באוניברסיטה הלאומית של סאול עם ג'ין ישר אחרי בית הספר," סיפר דודו.
ג'אנגקוק הנהן טיפה מאוכזב, הוא רצה לפגוש את חברו סוף סוף, למרות שעבר רק חודש וחצי מאז ראה אותו לאחרונה, הוא ממש התרגש לבלות את הזמן עם הבוגר ממנו, יותר שרצה להודות.
בזמן שהיה בבוסאן לאחר שטאהיונג חזר הביתה הוא לא הפסיק לחשוב ולחכות לזמן בו יפגשו שוב, הוא הבין את הרגשות שלו יותר טוב גם שהתקרב יותר לג'היון, הוא הבין שהוא רואה את ג'היון כחבר בחבורה שלו, לא כמשהו יותר, אבל להתוודות לעצמו על הרגשות שלו לטאהיונג היה יותר קשה משציפה בהתחלה.
זה התחיל בכך שחשב שטאהיונג הוא רק חבר ילדות ויישאר ככה, אך התגלגל למחשבה של כמה הנער יפה ועל לחלום עליו בהקיץ לפעמים, ובכל פעם שקיבל הודעה ליבו קפץ והוא רץ לטלפון רק כדי לבדוק שזה הוא, ועם זה היה הוא ליבו היה הרגיש כאילו הוא רץ קילומטרים, ועכשיו שהוא עומד לראות אותו פנים מול פנים אחרי הזמן שבו חיכה, הוא לא ידע עם ישרוד, הוא היה בטוח שלא יפסיק להסמיק בכל השהייה שלו בעיר הבירה, למזלו הוא היה חייב ללבוש מסכה בכל פעם שהיה בחוץ, המזל עדיין היה בסימן שאלה, כי לפי ההודעות של טאהיונג ג'ין הזמין אותם לאכול אצלם, ואז הוא יוכל להוריד את המסכה. זה יהיה מביך.
"מתרגש?" שאלה אימו כשהתחילו לחזור, ליבו קפץ בבהלה, 'ממה מתרגש? מזה שאני פוגש את הקראש שלי אחרי חודש וחצי של הכחשה, כן, מאוד, תודה ששאלת', אבל הוא ענה בהנהון קטן.
הם עלו לדירה של יונגי וכשנכנסו יונגי קיבל שיחה וביקש מהם סליחה בזמן שענה, אימו הלכה לחדר האורחים לשים שם את המזוודות וג'אנגקוק התיישב על הספה השחורה שמין הולי עולה על רגליו ומתיישב על ברכיו, ג'אנגקוק סיכל רגליים וליטף את הכלב הקטן בסלון השקט להפליא של דודו.
כשדלת הכניסה נפתחה הולי אפילו לא קם לנבוח על הנכנס, הוא פשוט נרדם על ג'אנגקוק שליטף את ראשו הקטן. לדמות שנכנסה בדלת היה שיער בלונדיני, הוא לבש ג'ינס שחור קרוע בברכיים וסוודר צהוב גדול שתאם לשערו, לאוזן אחת היה מחובר עגיל ארוך כסוף. השניים בהו אחד בשני כמה שניות, הבלונדיני פתח את פיו, פעם אחת, פעמיים ואז גבותיו התקבצו, הוא פתח את פיו פעם אחרונה ואז יונגי נכנס חזרה לסלון, "היי צ'ים, יוג'ין וג'אנגקוק הגיעו," אמר, ג'אנגקוק נופף קלות וחצי חייך.
ג'ימין הנהן ואז הבין על מי הוא מסתכל וחייך, "היי, אתה בטח לא כל כך זוכר אותי אבל דיברנו, אני ג'ימין," בלונדיני התקרב ושחור השיער קם מהספה משאיר את הולי לישון עליה. "היי, אני יחסית זוכר," הודה ג'אנגקוק וחייך.
"או היי, ג'ימין, כמה טוב לראות אותך," יוג'ין נכנסה לסלון והיא וג'ימין החליפו לחיצת יד. "לא השתנת בכלל," היא החמיאה לו.
"גם את," הוא אמר, "טוב לראות אתכם סוף סוף."
יונגי התקרב לג'ימין וחיבק את כתפו, "אז מה דעתכם שג'ימין יכין לנו ארוחת ערב וכולנו נשב לאכול ביחד?" הציע יונגי וקיבל מרפק לצד, הוא התכווץ מכאב גורם לג'אנגקוק ואחותו לצחוק.
"למה זה היה?" שאל יונגי.
"לזה שאתה עוזר לי להכין אוכל," אמר ג'ימין ונישק את רקתו.
ג'אנגקוק ידע שהוא עומד להתחבר לג'ימין מהר משציפה.
לאחר שהתיישבו לאכול ג'אנגקוק מצא שיש לו הרבה במשותף עם דודיו והוא כל כך שמח על זה שהם פשוט לא הפסיקו לדבר ובקושי אכלו את האוכל שבינתיים התקרר.
שחור השיער נכנס למקלחת הצמודים לחדר האורחים בזמן שאימו מכינה את המיטות עם ג'ימין והם מדברים בלחש על המצב הבריאותי של הנער, לג'אנגקוק לא היה איכפת, זו לא אשמתו של אף אחד, והוא העדיף שהמשפחה שלו תדע על זה למקרה ומשהו ייקרה.
כשיצא הוא נכנס מתחת לשמיכה שהביאו לו והוציא את קוקי, הכרית הוורודה בצורת הארנב שלו. הוא הרגיש טוב, אבל לפני שנרדם חשב על המפגש שלו עם טאהיונג ביום למחרת, או לפחות קיווה שיפגוש אותו אז.