נ.מ רון.
חרדה מילאה את ליבי.
הרמיוני הלכה עם הציידות. ואני ידעתי מה הם ישאלו אותה. הן רוצות שתישאר איתן. שתאבד כל קשר איתי. שלא תיהיה איתי. וזה כאב לי. מאוד.
"מה אני הולך לעשות?!" אמרתי להארי בלחץ.
"רון, תירגע," אמר לי.
"אני לא יכול!" זעקתי. "הם לקחו אותה! לקחו אותה! היא תישאר שם לנצח!!"
"רון, תינשום." אמר הארי.
"אני לא יכול," אמרתי.
"אתה יכול. תינשום." אמר.
עשיתי מאמץ ולקחתי נשימה עמוקה.
"יופי רון, תינשום," אמר לי הארי כאילו אני ילד קטן.
נשמתי עוד נשימה, ונרגעתי. אך לא לגמרי.
"מרגיש טוב יותר?" שאל אותי הארי.
הינהנתי. "כן," אמרתי.
"יופי, עכשיו מה מלחיץ אותך?" שאל אותי בעדינות.
"שהרמיוני תילקח ממני," אמרתי.
"היא תעשה את זה רק אם היא תסכים." אמר הארי. "הכל בסדר, היא לא תסכים."
"ומה אם כן?" שאלתי בלחץ. "מה אם היא תילקח ממני?" הפאניקה חזרה.
"אוקיי רון תרגע." אמר הארי. "תינשום."
נשמתי נשימה עמוקה, ובין רגע הרגשתי טוב יותר.
"למה אתה חושב שהרמיוני תוותר עליך?" שאל הארי. "הרי, אתה אוהב אותה, והיא אותך. לא?"
"זה מסובך הארי," אמרתי. "מאוד."
"אז תסביר לי," אמר. יש לנו את כל הזמן שבעולם."
__________________________________________
נ.מ הרמיוני.
המנהיגה של הציידות, ששמה תאליה לקחה אותי למחנה גדול. המחנה שלהן.
"בואי, תיכנסי," אמרה תאליה והצביע על אוהל. כנראה אוהל המנהיגה.
נכנסתי דרך האוהל ושם, ישבה ילדה בת שתי עשרה, בעלת שיער ערמוני ועור בהיר.
"הגבירה ארטמיס," אמרה תאליה, רגע ארטמיס?
"את הגבירה ארטמיס?" שאלתי בהתרגשות. "ה-גבריה ארטמיס?"
ארטמיס חייכה. "אכן, זו אני," אמרה.
"זה-זה-זה-וואו," גימגמתי בהיתרגשות.
"מגויסת?" שאלה ארטמיס.
"תאליה הינהנה.
"מה?" שאלתי.
"אמרת שאנחנו מדהימות. גם את יכולה," אמרה תאליה.
"רגע, להפוך לציידת?" שאלתי.
תאליה הנהנה.
"אני..." מלמלתי, לא ידעתי איך להגיב.
"אין צורך לומר את תושבת עכשיו," אמרה לי ארטמיס. "הגידי לנו את תשובתך שתיהי מוכנה,"
הינהנתי ויצאתי מפתח האוהל.
הגיע הזמן שאבחר את בחירת חיי.
___________________________________________
כן, אני יודעת שאני מושכת את זה המוןןןןןןןןןן זמן, אבל אני עדיין לא בטוחה אם אני רוצה להפוך את הרמיוני לציידת....אני שוקלת את זה מחדש, אבל רוב הסיכויים שאני יעשה אותה ציידת.
עמכם סליחה.