הגורל שלנו

עבודה

נקודת מבט ליהי:
"אני ראיתי שאת נתקעת בו באופנוע ואחר כך עלית על האופנוע, רוצה להסביר את עצמך למה עשית דבר כזה" עידו אמר לי את זה בקול רציני טיפה כועס אבל הוא ממש מתאפק לא לצאת עליי עכשיו, הוא התרחק קצת שיכולתי לראות את הפנים שלו ואני רק עשיתי מבט מתחנן לרחמים שלא ישפוט אותי "מה אתה רוצה עכשיו לדבר על זה?" שאלתי אותו מקווה שהוא השתחרר מהנושא הזה "ממש לא, את עולה עכשיו להתקלח מחליפה בגדים ואני מסיע אותך חזרה הביתה, ובזמן הזה את תספרי לי, מקווה שיש לך הסבר טוב לזה" הוא אמר ועדיין נשמע שהוא מתאפק הסכמתי איתו, כי לא רציתי להכנס איתו לויכוח או עוד ריב שיעשה את המצב ליותר גרוע.
*******
סיימתי להתלבש להתארגן, כבר אמרנו לכל החברים להתראות, ובגלל שמחר יום שישי אין בית ספר אז ניפגש רק בראשון.
עליתי לאוטו של עידו והוא התחיל בנסיעה לא אמרתי מילה לא ידעתי מה להגיד כיצד להסביר לו "את מתכוונת לדבר ליהי" עכשיו הוא נשמע יותר טוב פחות כועס וזה הרגיע אותי טיפה
"דנדן לא יודעת מה חשבתי לעצמי, הייתי כל כך עצבנית על כל מה שקרה עם נטלי ועוד אתם הוספתם, שמה שרציתי היה לברוח לאיזה מקום ולא היה משנה לי אפילו לאן, והוא כל כך הצטער על זה שפגע בי בטעות ושאל אותי גם על הסתירה, ותאמין לי דנדן חשדתי בו לפני שעלתי, אני יודעת שבטח זה לא היה נראה מהצד, אבל באמת שחשדתי, אבל הוא אמר לי שיש לו מילה של גבר והוא לא יפגע בי, פשוט סמכתי עליו ועלתי" אמרתי את כל זה במכה אחת לא נשמתי כל הזמן הזה ועכשיו התחלתי להתנשם ולסדר את הנשימות שלי "לאן נסעתם?" הוא שאל אותי ולא רציתי להגיד לו כי הוא ישר לא יבין וירצה לדעת איפה זה, וכמה, ואיך זה, וכל מיני שטויות כאלה "סתם לקח אותי לפארק מול הים אז ישבנו שם, ובעיקר צחקנו ושמענו שירים" אמרתי לו מקווה שזה יספק אותו "לילו את יודעת שאני דואג לך, ואני סומך עלייך מאוד, אבל בבקשה שזה לא יקרה שוב, הפעם זה היה ליאב ובמזל לא קרה כלום, פעם הבאה את לא יודעת מי זה יהיה בבקשה תהיא זהירה יותר" הוא אמר לי מתחנן שאני אקשיב לדבריו ובאמת הקשבתי, כמה אני שמחה שיש לי אותם החברים הכי טובים שלי בעולם הזה "ברור עידודו, יודעת שהכל אתה עושה בגלל שאתה דואג לי" אמרתי מחבקת אותו "רק מדאגה אני עושה את זה" הוא אמר וחיבקתי אותו יותר חזק, עליתי הביתה פוגשת את אמא שלי והאחים שלי יושבים לאכול, יש לי שלושה אחים, שתי אחים, ואחות אחת "היי תותי איך היה היום בבית ספר? ואצל אופק?" אמא שלי שאלה בתאכלס היא יותר סקרנית לדעת מה היה עם אופק, כי היא תמיד חושבת שיש בנינו איזה משהו, וזה לא רק עם אופק זה גם עידו ועמית ככה היא חושבת אבל מה אני יעשה למדתי לחיות עם זה מאשר כל פעם מחדש לריב איתה, "היה סבבה בבית ספר, והיה כייף אצל אופק ואל תדאגי גם מאי ואור היו שם" אמרתי לה לפני שהיא תשאל עם גם מאי ואור היו שם "כן כן ראיתי בסטורי שלך רואים שנהנתם" היא אמרה ואני הסכמתי איתה "ילדודס איך היה היום שלכם?" שאלתי את האחים שלי תוך כדי שאני שותה מים "בסדר" הם אמרו כלום ביחד "יופי שמחה לשמוע, אני עליתי לחדר, אמא  אני קצת עייפה יודעת בריכה מעייף" אמרתי לה והולכת לכיוון החדר שלי.
נשכבתי על המיטה שלי נזכרת באיך התחיל היום שלי בזה שליאב לקח אותי לבית ספר, ואז היה לנו את השיחה שלנו, אחר כך היה לנו עוד פעם ריב עם החבורה של שירז, אחרי שסוף סוף הסתיים היום לימודים הארוך הזה, שירז ואני הלכנו לשיחה אחרי שנה שבכלל לא דיברנו חוץ מריבים ועקיצות, אני נזכרת במה שהיא אמרה לי על נטלי, שהיא מתכננת להרוס לי ולליאב את הקשר, אני לא מבינה למה היא רוצה לעשות את זה, אבל אל דאגה אני כבר יודעת איך ללמד אותה לקח שהיא תדע שאיתי לא מתעסקים.
מעניין מה ליאב עושה עכשיו.....
החלטתי לשלוח לו הודעה

אני: היי מאמי מה קורה איתך?
אני: אני הגעתי הביתה מה המצב איתך?

שלחתי ולא הייתה בכלל תגובה, אמרתי שאני אדליק בנתיים טלוויזיה, הזמן יעבור יותר מהר ככה הדלקתי והופיע בדיוק בובספוג טוב אני תמיד בעד בובספוג גרום לך לשכוח מהצרות ורק לצחוק ממנו.

~19:00~
אחרי כמעט שעתיים שאני רואה מרתון בובספוג אני נכנסת לראות מה עם ליאב והוא לא שלח כלום וזה מלחיץ אותי, אולי קרה לו משהו
אני מנסה להרגיע את עצמי בכך שהוא עוד בעבודה והוא לא יכול לדבר, הוא אמר לי את זה אבל למה אני בכל זאת דואגת, כאילו קרה משהו רע, אני ממש מקווה שזה רק בראש שלי.
אני מחליטה ללכת לאכול, ואחרי האוכל אני אכנס למלקחת זה יעזור לי קצת להירגע וגם להעביר את הזמן.
לקחתי איתי את הטלפון למקרה וליאב התקשר או ישלח לי הודעה

~21:30~
יצאתי ממקלחת התלבשתי ונזרקתי על המיטה, אני לוקחת את הטלפון ועדיין אין כלום ואני עוד שנייה מתה, מה יש לו שהוא ככה לא עונה כבר שעות, אני לא מבינה מה הבעיה בלשלוח סימן חיים שהכל בסדר מה זה כל כך קשה לעשות את זה.

אני: מאמי אני דואגת לך בבקשה תענה לי
אני: מאמי תתקשר בכל שעה רק תגיד שאתה בסדר

אוףףףףף מה אני עושה אני עוד שנייה מתה פה, לקחתי את הארפוד מהשידה שמתי באוזניים והתחלתי לשמוע שירים מהסיפרייה שלי

~12:40~
אני שומעת כבר את הפלייליסט שלי בפעם השלישית, והפלייליסט שלי ארוך יש בו 35 שירים וכל שיר בין שלוש לארבע דקות,
וכל הזמן הזה אני רק חושבת על ליאב, אולי קרה לו משהו, והוא גם אמר לי שהוא ישלח לי
לילה טוב והוא לא עשה את זה,
עכשיו לא מעניין אותי שעה לא שעה אני רוצה שהוא יבוא, אני רוצה לראות שהוא בסדר
אני לא יודעת למה אבל הדמעות יורדות מעצמן, כאילו קרה משהו רע והמחשבות משתלטות עליי שקרה משהו, ובגלל זה הוא לא יכול לשלוח לי הודעה או להתקשר, ואני מתה מדאגה והדמעות ממשיכות לרדת, ואני מנסה לעצור את זה ולהגיד שהכל בסדר לא קרה כלום, אבל זה לא עובד לי אני שמה שירים מגבירה עוד יותר, וזה לא עוזר אני אשכרה בוכה שאני לא יודעת מה קרה לו.
~1:00~
אני ממשיכה לשמוע שירים ובאמע השיר נפסק ואני לא מבינה למה, ואני שומעת צילצול טלפון זה ליאב

אני: "ליאבבבב" (אני אומרת בחנק של בכי)
ליאב: "מאמי שלי אין לך מושג כמה אני מצטער שכחתי לכתוב לך לילה טוב יפה שלי אני ממש מצטער מה איתך?"
אני: "ליאב" (אני אומרת חנוקה מבכי שאני לא מבינה למה)
ליאב: "יפה שלי למה את בוכה מה קרה?"
אני: "אני... אני... דאגתי לך"
ליאב: "למה מאמי שלי, אמרתי לך שאני בעבודה עד שעה אחת, ובקושי יהיה לי זמן לדבר איתך"
אני: "עדיין חשבתי אולי קרה לך משהו"
ליאב: "סליחה יפה שלי מצטער ששכחתי לשלוח לך הודעת לילה טוב אל תבכי חיים שלי אני בסדר הכל בסדר"
אני: "איפה אתה עכשיו?"
ליאב: "עוד מעט עובר את הבית ספר שלך"
אני: "אני רוצה לראות אותך"
ליאב: "את רוצה שאני אבוא?"
אני "כן"
ליאב: "טוב מאמי שלי תרדי שתי דקות
אני למטה"
הוא אמר וניתקתי, שמתי כפכפים ואני בפיגמת לילה השורט קצר ויש קצת מחשוף אבל שטויות מי יראה אותי וחוץ מי זה, ליאב שם.
אני עוברת בשקט בסלון בלי להעיר את אמא פותחת את המנעול ויורדת למטה,
אני רואה את ליאב, וישר הדמעות יורדות ואני לא מבינה למה, אני רצה אליו וקופצת עליו הוא תופס אותי ומחבק אותי חזק, אני רק בוכה לכתף שלו
"מאמי שלי הכל בסדר אל תבכי" הוא אומר מנסה להרגיע אותי, אבל זה לא מצליח אני ממשיכה לבכות ומחבקת אותו חזק אפילו יותר "דיי יפה שלי, בבקשה אל תבכי, אני בסדר את רואה לא קרה כלום, אני מצטער שככה הדאגתי אותך" הוא אומר ואני משחררת לאט לאט את החיבוק ממנו, אני מסתכלת עליו "מאמי שלי אני ממש מצטער שככה הדאגתי אותך" הוא אומר לי מנגב את הדמעות והבנתי משהו התקרבתי עליו וחיבקתי אותו, הסתכלתי עליו הוא התקרב עוד יותר עם הראש אליי ופשוט נישקתי אותו.