*אחרי חודש*
"מה את לא חושבת שהוא חמוד?", אדל התחילה לצחוק, "הוא נראה טוב דווקא, פשוט לא נראה לי שהוא הסטייל שלך".
"אולי הגיע הזמן לשינוי", קרצתי לה.
שתינו צחקנו, הדלקתי את הרדיו ובדיוק היה שיר ששתינו אוהבות, התחלנו לשיר בקולי קולות.
אני די בטוחה ששמענו אותנו בכל מקום שעברנו עם הרכב.
"תודה שהסעת אותי יפה שלי", אדל אמרה ויצאה מהאוטו, "אוהבת אותך", אמרתי כשהיא נשקה לי בלחי מהחלון של האוטו.
"באלך לצאת היום?", עמית שלח לי הודעה, "יאללה, דווקא זורם לי", שלחתי חזרה והתמקדתי בכביש.
עמית זה אחד שהכרתי במועדון, הוא אחלה בנאדם, הוא חמוד ונראה טוב, הוא מושלם בשבילי.
ניסיתי לשכנע את עצמי בפעם המאה שהוא טוב בשבילי ואני לא צריכה את סהר.
אני יוצאת עם עמית כבר שבועיים, לא בטוחה אם כדאי לנו להיות ביחד עדיין או לא.
כמובן שאני כבר חודש מתחמקת מסהר, בכל דבר.
"יופי, אני רוצה שאני אאסוף אותך בעשר או שאת תבואי לאסוף אותי?", עמית שלח לי הודעה וקטע את מחשבותי, אני מפחדת להגיד לו איפה אני גרה כי אז הוא יראה שלא חסר לי כסף, ומי כמוני יודעת שכסף משנה אנשים.
אני לא רוצה שהיחסים שלנו יתבססו על שקר, אולי אני סתם דואגת יותר מידי ונתקעת במקום אחד כי אני מפחדת להתקדם.
"תבוא לאסוף אותי", כתבתי לו וסימסתי את הכתובת, אני סתם מפחדת, הוא בנאדם טוב.
הגעתי לבית החולים, האחות חייכה אלי, כרגיל, התיישבתי ליד המיטה שלה.
"היי אמא, איך את היום?", שאלתי עם דמעות בעיניים, "מטפלים בך טוב?", שאלתי וידעתי שלא תיהיה תשובה לשאלתי.
"את חסרה לי אמא, בבקשה תחזרי אלי", השכבתי את ראשי על הכתף שלה, אני מפחדת שהיא לא תקום, שהיא תשאר ככה לתמיד.
הרופא אמר שאין שיפור, הכל אותו הדבר.
"אני כל כך מפחדת אמא", לחשתי, "אני צריכה אותך איתי", אמרתי בשקט והרגשתי את עיני נעצמות.
קמתי כששמעתי את צלצול הפלאפון שלי, זה היה עמית, הסתכלתי על הפלאפון, השעה הייתה שמונה בערב, וואו, באמת עברו שלוש שעות.
"כן?", עניתי, "הערתי אותך?", הוא שאל וצחק.
"כן", צחקתי, "באתי לבקר את אמא שלי ונרדמתי פה", הוספתי.
"אה הבנתי נסיכה שלי, אז את צריכה שאני אבוא מאוחר יותר?", שיט, שכחתי.
"לא לא, תבוא בעשר, אני אספיק", אמרתי והסתכלתי שוב על השעה, אני אספיק.
"טוב יפה שלי, בעשר אני אצלך", הוא אמר, "אין בעיה חיים שלי", אמרתי וניתקתי.
קמתי ממקומי, נשקתי למצחה של אמא והלכתי.
נכנסתי לבית, אבא דור ונטלי ישבו בסלון ודיברו, אני עדיין לא רגילה לזה.
זה מוזר לי.
אבא שלי שאל אותי כמה פעמים למה אני גרה כאן אם אני לא נשואה לסהר או לרוס וזה הבית שלי כי לא נשאר לי בית.
בתכלס אני מרגישה שזה הבית שלי, נוח לי פה.
"היי", אמרתי כשנכנסתי, "היי רונה", כולם אמרו בחזרה ואני עליתי לחדר שלי.
התחלתי להתארגן, נשארה לי רק שעה, אוף, איך אני אמורה להספיק.
התקלחתי תוך עשרים דקות, יצאתי והתלבשתי, התאפרתי באיפור עדין, ושמתי סניקרס, בכל זאת מועדון, לא יהיה לי כוח להיות על עקבים כל הערב.
שמעתי רעשים מהחדר הסמוך, מהחדר של סהר, לא כל כך הצלחתי לשמוע מה זה כי הקירות די אטומים. אבל איכשהו ידעתי שהוא לא לבד.
עוד חמש דקות עשר, יצאתי מהחדר שלי מוכנה, באותו השנייה סהר יצא מהחדר יצא עם מישהי מהחדר, הם היו לבושים ליציאה, היא הייתה כל כך יפה.
בלונדינית עם עיניים ירוקות, רזה ולא ממש גבוהה, הרגשתי שהלב שלי מתכווץ, כאב לי לראות אותו עם מישהי, הרבה זמן הוא לא היה עם מישהי.
"תכירי זאת רוני", הוא אמר לזאת שהייתה איתו, "רוני, תכירי, זאת לירון", הוא המשיך לדבר, ורק כאב לי יותר.
החיוך שהיה לו על הפנים, הרבה זמן לא ראיתי אותו מאושר, חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי היי, היא שילבה את ידה בידו והשיבה לי היי, היא משכה אותו אחריה והם ירדו למטה.
כאב לי, הרגשתי שקשה לי לנשום, לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לראות אותו עם מישהי.
ירדתי למטה והם עמדו ליד הכניסה והתנשקו, רציתי להקיא באותו רגע, סהר קלט שראיתי והמשיך בשלו.
זה הוריד לי את כל החשק לצאת, "לאן את יוצאת?", סהר שאל כשסוף סוף התנתק ממנה.
"למועדון", אמרתי, "עם מי", הוא שאל ומבטל התחלף לשנייה למודאג, "מישהו שאני יוצאת איתו", אמרתי עם חיוך על הפנים וראיתי איך החיוך של סהר יורד.
הפאלפון צלצל, "אני פה", עמית אמר, "אני יוצאת", השבתי והתקדמתי לכניסה.
"תעשה חיים", לחשתי לסהר כשעברתי לידו.
נכנסתי לרכב של עמית, "לא ידעתי שאת גרב בארמון", הוא צחק, הסתכל עלי כשראה שלא צחקתי, "תקשיבי זה לא משנה לי כלום, גם אם היית גרה בפח אשפה, מה שאני חושב עלייך לא ישתנה".
חייכתי ונשקתי לו בלחי.
הלוואי והוא היה יודע שכל מה שיש לי בראש זה את סהר, המטומטם הזה שנישק עכשיו בלונדינית שעתיים בכניסה של הבית.
אחרי שהגענו, התחלתי להשתחרר, לשתות ולרקוד עם עמית בלי הפסקה.
אחרי חצי שעה ראיתי בזווית עיני את סהר נכנס למועדון, סורק את המועדון ותפס את מבטי, מבטו השתנה והוא ניגש לבר עם לירון לשתות.
"אני הולך שנייה לשתות", עמית לחש לי באוזן ואני הנהנתי.
המשכתי לרקוד עם עצמי, והרגשתי מישהו סותם לי את הפה ומושך אותי איתו
התחלתי להלחץ, התנגדתי לו, זה לא עזר, הוא היה שרירי וחזק, יום רע לא להביא איתי את הרובה.
הוא נכנס איתי לתוך השירותים, הצמיד אותי לקיר והתחיל לנשק אותי.
הסתכלתי על פניו ולא זיהיתי אותו, ניסיתי לזוז אבל הוא סגר את גופי עם ידיו.
"את יודעת, הסתכלתי עלייך מאז שהגעת, את מהממת", הוא אמר כשהפסיק לנשק אותי.
צרחתי אך ללא טעם, לא ישמעו אותי גם ככה.
לאחר שנייה, שמעתי יריה, וגופו של הגבר היה אפילו יותר כבד, הבנתי שירו בו.
העפתי אותו ממני, והרמתי את מבטי, סהר עמד מולי.
"את בסדר?", הוא שאל עם מבט מודאג, "כן, אני בסדר, אתה יכול ללכת לבלונדינית שלך", אמרתי וניגשתי ליציאה מהשירותים.
"אני אפילו לא יודע איפה היא, כל הזמן הזה הסתכלתי עלייך והיא שמה לב וסטרה לי", הוא אמר ואני הסתובבתי, "את מנסה לשגע אותי עם זה שאת יוצאת איתו?", הוא שאל ואני הדתי בראשי.
"אז למה את עושה את זה, את יודעת איך כאב לי כשאמרת שאת יוצאת עם מישהו?", הוא שאל והתקדם לעברי.
"אתה חושב שלי לא כאב כשיצאת מהחדר עם הזא-", הוא סתם את פי ונישק אותי.
זה הרגיש כל כך טוב, כאלו זה נועד לקרות.
הוא זז ממני ומשכתי אותו אלי שוב.
רצנו לכיוון הרכב שלו ונסענו לבית, הכל היה נראה כל כך פשוט.
עלינו לחדר שלו והוא הרים אותי כשרגלי כרוכות סביבו.
הוא התחיל לנשק אותי בצוואר ובמהרה עפה החולצה שלי ממני, הוא הניח אותי על המיטה והוריד את החולצה שלו, הוא נשכב מעלי והמשיך לנשק אותי.
כל הבגדים עפו במהירות, ותוך כמה דקות כבר הרגשתי אותו בתוכי.
זה הרגיש כל כך טוב.
______________________________________
מצטערת שהתעכבתי עם הפרק הזה.
אוהבת❤