רקדתי צמוד ואיטי עם סייפן, שואב את הריח המתוק שלה לקרבי, כשנויה התקשרה אלי וכמו הפראייר הכי גדול בעולם ביקשתי מסייפן סליחה והלכתי למקום פחות רועש כדי לענות לשיחה. נעמדתי בחוץ בקור והצמדתי את הנייד אל אוזני.
"נויה?" שאלתי בדאגה וכיווצתי את גבותיי, הרי היא ידעה שלא אגיע הביתה עד מאוחר, אז הנחתי שהיא לא תבוא הלילה. "את יודעת שאני חוזר הביתה מאוחר, אמרתי לך שיש לי חתונה היום." היא לא אמרה דבר, אך שמעתי את נשימותיה הרועדות ואת ההתחננות המהוסה שבהן. כל גופי נדרך ונכנס למגננה כלפיה, כאילו דרך הנייד אוכל להציל את הכל, להציל את העולם, להציל את הנערה שלי מכל רע שרוצה להזיק לה. "נויה? הי, מה קרה?"
"א-אוריאל," היא אמרה וקולה נשבר ואני ידעתי שמשהו רע קרה, הרי נויה היא האדם הכי מאופק שאני מכיר. היא לא תיתן לכל אחד להיכנס לה לרגשות ולהראות פגיעות בפניו. היא אוהבת להיות אדישה, כי כך היא לעולם לא תיפגע. "אתה י-יכול לבוא?"
ולפתע היא נשמעה כמו הילדה הקטנה שהיא. כל כך קטנה וכל כך שברירית, כאילו רק הרגע גילתה את הצד המכוער של העולם. "ברור. אני בדרך, תסמסי לי הכתובת."
השיחה התנתקה ואני חזרתי במהירות אל סייפן, היא ישבה על יד הבר והמתינה כשהיא מסובבת את כוס הויסקי שלה ומביטה בה במבט אדיש.
"סייפן," אמרתי והיא הרימה אלי חיוך, אך הוא נמחק ברגע שראתה את פני.
"הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה והתרוממה על רגליה. "אחים שלך בסדר?"
"כן," אמרתי מיד. "זו נויה. היא צריכה עזרה במשהו. אני לא כל כך יודע..."
סייפן היססה לרגע ואז הנהנה, אספה את התיק שלה מהבר והחזיקה בידי. "קדימה."
אני מניח שיכולתי לשקר, אבל לא רציתי. גם ככה הפעמים המעטות ששיקרתי לסייפן על כך שנויה ישנה במיטתי כמעט כל לילה אכלו אותי מבפנים. ההורים תמיד לימדו אותי להגיד את האמת ושלפעמים היא כואבת, אבל הכאב הזה יחסוך מעוד הרבה כאב לבוא. משהו הבהב בעיניה וזה המית אותי קצת מבפנים. משהו מהיר ומבזיק וזה היה רגעי, לאחר מכן שלווה מפחידה עטפה אותה כשהורדתי אותה על יד ביתה. "סייפן," אמרתי ותפסתי בזרועה לפני שהיא חמקה החוצה. היא נעצרה והביטה בי בשאלה ובעיניים חסרות חשק. אמנם סייפן חדרה לי ללב, אבל נויה נכנסה כל כך עמוק לדיי.אן.איי שהיא נהפכה להיות חלק ממני. "אני מצטער."
היא גיחכה ונענעה בראשה. "לא, אוריאל. אני מצטערת. שלא ראיתי את זה קודם." היא רכנה קרוב אלי ונשקה ללחי שלי נשיקה עמוקה ומנחמת. שאבתי את ריחה הטוב וקיוויתי שזו לא הפעם האחרונה שאריח אותו, או שלפחות תלחץ את זרועי ותסמן לי שהיא כאן איתי ללא תנאי. "אתה יודע איפה למצוא אותי."
וככה היא עזבה. ללא לחיצה.
*
תקתקתי על דלת ביתה של נויה והצצתי שוב בהודעה שהיא שלחה לי כדי לוודא שזה אכן הבית. הבית היה צנוע וקטן, אבל נראה מטופח. על הדלת הבית העירומה היה רק חור הצצה ואני הרגשתי פחות ופחות בנוח. כולי הייתי רטוב מגשם, שערי נדבק לרקותיי והחולצה המכופתרת המגוחכת הפכה לחצי שקופה ונדבקה לכל פינה בגופי כאילו נצמדה לי לנשמה.
קול נקישה של פתיחת בריח נשמע ואני הזדקפתי במקומי והבטתי אל תוך עיניה הכחולות של נויה, שהיו אדומות ומוצפות בדמעות. היא הציצה אלי מאחורי הדלת והביטה בי במבוכה, כמו ילדה קטנה ומבויישת שפתחה לזר ופחדה שיעלו עליה.
"נו--" לא הספקתי לסיים והיא פתחה את הדלת בתנופה וחיבקה אותי, נתלתה עלי כמו שהייתה עושה בלילות כשלא רצינו להיפרד אחד מהשני, בלי הגדרות, בלי להבין מה בדיוק אנחנו, נכנסנו אחד לשני מתחת לעור, מין תלות הזויה אבל איכשהו הגיונית. ליטפתי את שערה הרך ונשקתי לקדקודה. "מה יש?" שאלתי בלחש.
היא התרחקה ממני במעט, אך לא התנתקה מהחיבוק, רק כדי שתוכל להסתכל אל תוך עיני. "זה אחי," היא לחשה בשקט היסטרי. "הוא התחרפן ושבר את כל הבית. הוא... הוא רוצה למסור את הבן שלו לאימוץ."
עצמתי את עיניי וטלטלתי את ראשי לפני ששבתי לפתוח אותן. ניסיתי להיזכר במה שסיפרה לי על אחיה, ובלי הרבה הפתעות נוכחתי לגלות שהיא סיפרה רק מעט. "אדם?"
היא הנידה בראשה. "חן. אדם לא כאן." הרחקתי אותה במעט כששמעתי משהו מתנפץ בתוך הבית. אך היא תפסה את זרועי ומשכה אותי לכיוונה. "לא. בוא נעוף מכאן."
"לא, נויה," אמרתי בחדות והיא כבר התחילה למחות. "הילד הזה הוא האחיין שלך וגם אם הוא מתכוון למסור אותו, לפחות נוציא אותו מהבית. הוא לא צריך להתמודד עם זה."
נויה נאנחה ונראתה אובדת עצות. "חן הוא האבא שלו. אני לא יכולה פשוט לקחת ממנו את מלאכי."
"תני לי לדבר איתו," התחננתי והיא נאנחה ושמטה את ידי, הזהירה אותי שאם המצב מסלים אנחנו מסתלקים מכאן. הסכמתי איתה ונכנסתי לעומקו של הבית. חציתי את הסלון הקטן לעבר מסדרון קצר שהכיל ארבע דלתות. רק דלת אחת הייתה פתוחה בקושי, אך הרעש פסק מזמן. על הדלת הייתה תלויה בובת סמרטוטים בצורת ירח עם פנים מלחיצות; במקום עיניים כפתורים ופה רקום וזה גרם לי להבין שזו בובה ישנה, כזו שיצרו לפני עשרים שנה כשעוד לא היו מספיק מתוחכמים כדי להפוך בובות ילדים גם לאיכשהו יפות לעין. פתחתי את הדלת בעדינות והצצתי פנימה. על הרצפה ישב, אני מניח, אחיה של נויה כשעליו ישב בפישוק תינוק עם רעמת שיער חלקה וכהה כשראשו מונח על כתפו, אפו זולג והוא מצץ את המוצץ שלו בהיסטריה. חן חיבק את מלאכי קרוב אליו וליטף את שערו. פתחתי עוד קצת את הדלת והיא חרקה, מה שגרם לחן להרים במהירות את מבטו אלי. הוא קפא על מקומו והפסיק ללטף את בנו.
הוא נאנח ועצם את עיניו. "ג'יזס, נויה, הבאת לכאן את אחד מהגברים שלך?" הוא שאל בלחש, כך שאפילו נויה לא יכלה לשמוע.
נכנסתי אל תוך החדר הקטן, שהכיל בתוכו עריסה ומובייל ועמדת החתלה, ושום דבר תינוקי אחר. "אני אוריאל גואטה, חבר טוב של נויה."
חן סקר אותי בעיניים שחורות ומלאכי הרים אלי זוג עיניים כחולות כהות, דומה יותר אל נויה מאשר אל אביו. "אתה רציני?" הוא שאל בשקט והצמיד אליו את מלאכי. "נראה לך שאני קונה את זה? עוף מכאן. היא ילדה בת שש-עשרה ואתה נראה בן עשרים פלוס."
הוא היה נראה בן גילי פחות או יותר ועל פניו נסכה הבעה היסטרית, עיניו התרוצצו על כל מקום, ואני חושב שזה לא היה בגלל נוכחותי, אלא בגלל מה שעשה קודם לכן. "אני באמת בן עשרים פלוס, אבל אני גם באמת רק חבר טוב שלה. אני יכול לשבת?"
הוא משך בכתפו והרחיק את מלאכי מכתפו, כדי שיוכל לנגב לו את האף עם ממחטה שהייתה זרוקה על ידו. התיישבתי והבטתי בעיניו של מלאכי שסקרו אותי בחשדנות. עיניו היו ענקיות על פניו התינוקיות ושערו היה כל כך סמיך שהיה לא אופיינו לגיל שלו. חן הסיט את שערו של מלאכי מפניו והביט בו כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעיניו, וכנראה שכך באמת. "אתה יכול לקרוא לרווחה אם אתה רוצה," אמר בטון עוקצני ואז לחש יותר לעצמו מאשר אלי, "ממילא התכוונתי לעשות זאת בעצמי."
החדר הואר באור רך ומחמם, תרתי משמע, אלו היו מסוג המנורות האלה שיכולת לשלוט בעוצמת התאורה שלהן והן שרפו אותך מבפנים. אבל לא זעתי במקומי, גם אם הרגשתי לא בנוח. "נויה אוהבת את שניכם. מאוד. היא לא מפסיקה לדבר עליכם."
חן פלט גיחוך של זלזול. "נויה לא סובלת אף אחד חוץ מעצמה ומאדם. היא לא דיברה עלי או על הבן שלי, אכפת לה רק כשאני אומר שאני אמסור אותו. היא ילדה מפונקת ואנוכית."
חלקתי עליו, אך לא אמרתי כלום. "בן כמה הבן שלך?"
"שנה וחצי," חן מלמל בשקט, כאילו עדיין לא מעוניין בשיחה הזו אבל עדיין השיב. ואז הוא הביט בי וסקר אותי טוב טוב, כאילו מנסה למצוא תשובה לשאלה לא ברורה. "אתה מהפאקינג רווחה? נויה התקשרה אליך? חבר טוב בתחת שלי. אתה בטח שוטר מזוין שבא לקחת את הבן שלי."
"גם אם כן," אמרתי ושקלתי את דברי. "התכוונת לעשות את זה בעצמך, לא?"
חן הביט בבנו שוב וכיווץ את גבותיו. "לא... לא באמת. אני אוהב אותו יותר משאוכל לתאר. אני אוהב אותו יותר מאת עצמי ואני מרגיש אשם רק על כך שאני יודע שהוא לא מגיע לי, מגיע לו הרבה יותר."
הבטתי בחן וכשנע הבחנתי בסימנים שעיטרו את פנים מרפקו. סימנים כהים על רקע עור בהיר וצח, נטול וורידים בולטים. סימני הזרקות. בלעתי את רוקי והסטתי את מבטי כשהוא התרומם על רגליו. הוא נשק למצחו של בנו והשכיב אותו בעריסה. תחילה מלאכי מחה בקול תינוקי, אך חן היסה אותו וליטף אותו עד שנרגע ואז חזר לשבת על ידי והביט בתמונה הקטנה הממוסגרת שנתלתה מעל העריסה של מלאכי. בתמונה הופיע גבר שדמה לחן בהווייתו, אך בצבעים הוא הזכיר את נויה. לכולם היה שיער שחור, אך רק לנויה, מלאכי והגבר שהופיע בתמונה היו עיניים כחולות עמוקות. הגבר נראה מרוצה מאוד בתמונה, הוא זקף את אגודלו למצלמה כשהוא מחזיק בידו קסדה ולגופו חליפת צניחה. עיניו שידרו רוגע מוחלט ואושר. אושר מתפרץ וחסר גבולות, כאילו הוא עומד לקראת משהו ממש מרגש, כזה שמשנה חיים.
"הוא דומה מאוד לבן שלך ולנויה," אמרתי בשקט. לא אמרתי לו על מי דיברתי, אבל זה היה רגע כזה ששנינו הבטנו בתמונה וידעתי שהוא יודע על מי אני מדבר.
"היה," חן לחש וקולו נשבר ואני בלעתי את רוקי וניסיתי לא להסגיר את העובדה שרק עכשיו גיליתי שאדם, הנחתי שזה הגבר שבתמונה, בכלל לא חי.
"זה אדם?" שאלתי והוא הנהן ולחץ את אצבעותיו כנגד עיניו, כנראה מעייפות או שניסה להסתיר את הדמעות. "מה.. מה קרה?"
חן פלט גיחוך נטול חוש הומור וחזר להביט באדם. "הוא מת בדרך בה רצה למות, כשכל העולם פרוש תחתיו והשמיים מעליו. כנראה שהוא לא חזה את ההתרסקות שבאה אחר כך. וגם אם כן, אני לא חושב שהוא היה משנה דבר." ואז חן הביט בי בעייפות ניכרת. "מי אתה? על אמת."
"אני אוריאל גואטה, על אמת. חבר טוב של נויה. אני לא מהרווחה ואני לא מהמשטרה. אני רק ברמן בלילה ועובד בחנות ספורט ביום. אני האפוטרופוס של אחיי הקטנים ואיבדתי את שני הוריי בשריפה הגדולה ההיא שפרצה באיזה חודש מרץ מזוין אולי לפני חיים שלמים. כולם שמעו על זה, אני בטוח שגם אתה. הילדים של המדינה, אמרו, וכשהמקרה המצער הבא הגיח מעבר לפינה אפילו לא זכרו מי אנחנו." ידעתי שרק כנות תביא כנות. אמנם חן מובס וכבר לא אכפת לו לדבר, אך הוא עדיין היה עוין ושמר הרבה לעצמו. אני יודע שנכנסתי לאזור רגיש, חילצתי מידע אודות חיה של נויה דרך אחיה וזה לא היה הוגן, כי זה היה שלה והחלטה שלה אם לשתף אותי בזה או לא. אבל היא קראה לי לכאן והכניסה אותי רק בחצי מחאה, וחוץ מזה, בראש מעיניי היה להגן על הילד הקטן הזה ולא לגלות מה הסיפור של נויה.
חן הרהר רגע בדבריי ואז הנהן הנהון אחד נוקשה. "אני זוכר. זה היה יום אבל לאומי." יום אבל לאומי. בשבילי אלו היו חיי אבל תמידיים. "אני מצטער."
משכתי בכתפיי ומוללתי חוט סורר מהשטיח. היה כואב לי לדבר על זה, פיזית היה לי קשה, בקושי נשמתי כשהמילים יצאו מפי. אבל ידעתי שאני חייב את זה. לנויה. למלאכי הקטן. לעצמי. ועם כמה שהיה קשה לפתוח את השיט שלי מול נרקומן שאפילו לא הכרתי ויש סיכוי גדול שהוא על היי כרגע וישכח הכל מחר, עדיין עשיתי זאת. קידשתי את זיכרונם של הוריי ולא סיפרתי לכל אחד על ההתמודדויות שלי כי הן היו פרטיות רק לי, כמו מקדש קטן של זיכרונות שעשיתי לזכרם. אבל אני יודע שאם הם היו רואים אותי מלמעלה מספר את הסיפור שלי כדי שהילד הקטנטן הזה, שישן עכשיו במיטתו, יישאר מוגן הם היו גאים בי. "אני לא. אני יודע שזה נורא להגיד את זה, אבל השלמתי עם המוות שלהם, גם אם בכפייה כי הייתי חייב זאת לאחיי. לא יכולתי להוציא אותם מהאבל אם אני בעצמי הייתי שקוע בו. התחשלנו ביחד, בכינו ביחד ושמחנו ביחד, אבל הכל ביחד ואני יכול להעיד שבשום תקופה בחיי לא היינו כל כך מלוכדים כמו עכשיו. הפסדתי את הוריי, אבל הרווחתי משהו אחר."
הוא נאנח אנחה עמוקה וישבנו בדממה משהו כמו עשר דקות, רק מקשיבים למלאכי נושם בשקט מתוך שינה ומביטים באדם ברגע שנדמה כאילו הכי מאושר בחייו.
"אדם לא הכיר אותו," חן אמר לבסוף. "הוא לא הכיר את מלאכי למרות שהיה העתק מדוייק שלו. מלאכי נולד ביום השנה למותו של אדם," חן היסס רגע ואז הביט בי. "ועד אותו הרגע לא ידעתי בכלל שאני רוצה לשמור אותו. אני ואמא שלו לא היינו ביחד, אבל החלטנו שכשהוא יוולד נשלח אותו לאימוץ. אבל לא יכולתי. כשהוא כל כך דומה לו ונולד בדיוק באותו התאריך שבו התאום שלי עזב אותי, הרגשתי כאילו קיבלתי את אדם בחזרה." הוא נשף ונרעד. "אלוהים, לא ידעתי עד כמה יהיה לי קשה להביט ולראות בו את אדם." ואז דמעות התגלגלו מעיניו והוא אפילו לא טרח למחות אותן. "אני רק רוצה שיום אחד לא יהיה לי קשה לנשום."
הבנתי את חן, שאיבד את החצי השני שלו, את אחיו התאום. הוא היה בדיוק כמוני, שאיבד כל כך הרבה, אבל בעקבות האבדה הוא זכה בדבר אחר, ומי יודע אם מלאכי היה בכלל נולד אם אדם היה עדיין חי? אולי זה דבר שהוביל לדבר, אבל שהוביל לאבל, אובדן שהוביל ליצירת חיים חדשים, והכל התגלגל כשהוא תלוי בקודם לפניו כמו אפקט הפרפר המזוין.
"לפעמים... לפעמים החיים כופים עלינו הפתעות שאנחנו לא צופים אותן, אבל הכל חלק מתכנית אחת גדולה... אני לא מצדיק שום מוות, והכל נשמע כמו קלישאה אחת גדולה של ניחומים שקריים, אבל לראות את התמונה הגדולה תמיד יותר קשה כשאתה עמוק בתוך העצב. אמרת שהבן שלך לא מגיע לך, אבל זה לא פותר אותך מלהמשיך לנסות להיות האבא הכי טוב שמגיע לו. עברת הרבה בחיים ואני יודע רק על מעט... מגיע גם מלאכי ביום מן הימים לשמוע על רגעי הנפילה של אבא שלו ולראות איך הוא יצא מחוזק מהם ולהתמלא בגאווה. תהיה האדם הטוב שהוא בטוח שאתה, וכשיגדל... תספר לו על אדם כדי שלעולם לא ישכח שאבא שלו הוא חצי ממשהו הרבה יותר גדול."
*
נויה התכרבלה במיטתי כשאנחנו מביטים אחד לשנייה בעיניים כבר כמה דקות של שקט. מבלי לומר כלום נויה התרוממה מהמיטה ונעמדה למרגלותיה כשלגופה קפוצ'ון ישן ומרופט שלי עליו תדפיס של הרי קולומביה. הוא היה גדול עליה בהרבה והגיע עד אמצע ירכיה החלקות, אבל איכשהו הוא התאים לה יותר משאי פעם התאים לי. היא הביטה בי בעיניים חודרות ועמוקות ומבלי להתיק את מבטה היא הורידה מעליה את הקפוצ'ון, נתנה לו להישמט לצידה ולי לבלוע את רוקי ואת כל כולה.
היא עמדה שם, באמצע החדר הקטן והלא ראוי לה, כשגופה החלבי חשוף מולי ועליה רק תחתון קטנטן מתחרה שחורה. שערה הכהה מסגר את פניה והיה מבולגן במעט, אך סתור באופן פראי ומתאים. עיניה היו כבדות, בעלות משקל כשנחו עלי והפצירו בי להביט בה, רק בה. היא הרי שאבה מזה עונג, לדעת שכל תשומת הלב שלי נתונה רק לה והזין שלי התהדק והתקשה בתוך הבוקסר. שנינו ידענו שזו נקודת האל חזור המחורבנת ושנינו לא רצינו לחזור כעת אחורה אחרי שרצנו קדימה.
אז התרוממתי על רגלי כשלגופינו רק התחתונים שלנו ואצבעותיי רפרפו על פניה הרכות. שום דבר בה לא היה מלאכי ורך, היא הייתה כמו שדה קטנה שהתגנבה למיטתי ותפסה בעלות על ליבי. נעמדתי מולה כשאני גבוה ממנה בהרבה כשהייתה יחפה והיא הביטה בי מלמטה בפנים רציניות ולא מתביישות אפילו לא במעט, וגם לא היה לה במה להתבייש.
נויה נאנחה כשרפרפתי את אצבעותיי על שפתיה ועצמה את עיניה. "תן לי להרגיש אותך הלילה. אני רוצה אותך," לחשה.
ואני הבנתי שנפלתי חזק ועמוק ולא הייתה חוויה יותר גדולה מתחושת הנפילה אל בין זרועותיה של הנערה כחולת העיניים שלי. רכנתי קרוב אליה ונצרתי כל רגע בזיכרוני, שפתי רפרפו על אלה שלה והייתי בטוח שנויה תעלה הילוך מהר מאוד ותתפוס שליטה, אבל הפעם היא נתנה לי את כולה. את כל כולה. היא נאנחה עמוקות כשנשקתי לה והתמסרה לי לחלוטין כשהעמקתי את הנשיקה והחזקתי בין ידיי את הנערה שלי. גופה הקריר נצמד אל גופי החם והקרנתי אליה את כל מה שהיה לי לתת והיא הרגישה זאת ונמסה לתוכי. היא תפסה בפני ואני כרכתי יד אחת סביב מותניה הצרות שעדיין היו כשל נערה צעירה ויד אחת תחובה עמוק בשיער הרך שלה, כדי שלא תתרחק ממני לעולם. בנשיקה הזו נתתי לה הכל, חשפתי בפניה הכל, את כל הפחדים ואת כל החששות, רציתי שתהיה חלק מהכל כשהיא כבר חלק בלתי נפרד ממני.
סובבתי אותנו במהירות כך שברכיה פגעו במיטתי והיא נפלה עליה כשאני מעליה, משתדל לא למעוך אותה תחתיי. היא נראתה כל כך פגיעה כשהביטה קודם אל תוך עיניי שלא רציתי לשבור אותה ברגע בו הייתה הכי שברירית. לא עצרנו כדי לדבר, לא עצרנו כדי להבין מה נכון ומה שגוי, כי הכל הרגיש בדיוק במקום וכשהתמקמתי מעליה שנינו הבטנו זה לזו בעיניים והתמזגנו, ולא רק בגוף, אלא גם בנפשינו שלנו. לא התנשקנו ולא קברתי את עצמי בצווארה, כי לא רצינו לנתק את העיניים אלו מאלו, כאילו זה מה שיחזיק אותנו בחיים וכשהתפוצצנו חלקנו את זה ביחד בתיאום מושלם ולבסוף התכרבלנו חזק אחד בתוך השני, כאילו שניות ספורות קודם לכן לא היינו הכי קרובים שיש. "בלו ג'יי שלי.." לחשתי בעיניים עצומות, מותשות.
"הכבאי שלי..." נויה מלמלה במנמום ותחבה את אפה הקריר אל שקע צווארי. "מכבה את כל השרפות שלי."
"אני מסכן הכל בשבילך. בשבילנו."
ואילו רק ידעה שאולי את השריפה היחידה שאי פעם רציתי לעצור לא הצלחתי, אך בשבילה אהיה מוכן לכבות את כולן.