האם שני הפכים מוחלטים יכולים להתאהב באותה אחת?
❞כל החטאים שלי, כל הדרכים המלוכלכות, אני אקח אותם איתי לגיהינום, שם הדרך רצופה כוונות טובות.❝
אוֹן נח הוא ילד שמנת, הוא רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה; ממותג הנעליים עד למרצדס הכי חדישה. בתור אחד שכסף לא מ...
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
ריק. זה מה שהרגשתי. לפחות הייתי מרגיש את הכאב שבגמילה, הייתי צורח ושורט את הפנים, הייתי מזיע ומקיא, הייתי עובר את תחילתה של ההפסקה, אבל לא. לא הרגשתי דבר כשהייתי מחובר למכשירים, אבל איכשהו מנותק, אולי כי זה הקטע הטריקי שבמתדון*. בחדר הפרטי בבית חולים מזוין הרופא דיבר איתי, הוא אמר משהו על כך שהגוף שלי חזר לתפקוד נורמלי ולא היה רגיל כבעבר לכמות שהייתי משתמש בה, לכן הגעתי למצב של מנת יתר במהירות. הוא דיבר על מתדון ועל מינונים, על מסלולי גמילה, אבל אני לא הקשבתי לו.
"אתה מקשיב לי, און?" הוא שאל. מאחוריו, אבא עמד ונראה מזועזע ועייף. הסטתי את מבטי ממנו אל הרופא והבטתי בו באדישות.
"אני לא לוקח מתדון יותר," קבעתי והוא נראה לרגע מבולבל. ידעתי למה. היו הרבה מכורים משתמשים שלא רצו להשתמש יותר, אך לא עשו את זה רק כי פחדו מתסמיני הגמילה. הרבה גם לקחו מתדון בתור התחלה של גמילה ובכל פעם לקחו מנה קטנה יותר ויותר עד שהגוף חזר לתפקוד הרגיל שלו. אבל לא רציתי מתדון, לא רציתי יותר כלום.
הרופא הנהן ויצא מהחדר. אבא שלי התקרב אל המיטה שלי ואני הסטתי את מבטי אל מחוץ לחלון. בחוץ ירד גשם והיו הבזקי ברקים, ריח של חולי ותרופות עמד באוויר ואני רק רציתי לשקוע בתוך עצמי ולמות. דיכאוני משהו, אני יודע, אבל למרות שלא מתי הרגשתי כאילו משהו בתוכי כן מת. אולי החשק. אולי התקווה. עברתי רק שליש חיים וזה הספיק לי לכל הגלגולים. אולי אם לא הייתי במצב כל כך אפתי, הייתי כועס, זועם על ההוגנות הלא הוגנת של העולם, כי למה דווקא חלש אופי כמוני קיבל חיים כל כך גדושי התמודדות? איכשהו זה גרם לדמותו של נבו לעלות בראשי ולהיזכר בכעסו הטהור והצודק על העולם. בין הבטחות לסגירת חשבונות, הוא סיפר לי את הסיפור שלו ונוכחתי לגלות שאני זוכר אותו. שריפה גדולה, הרבה דמעות, קצת תקווה ואיכשהו אתה אמור לקום לבוקר בהיר אחרי לילה גדוש עשן. כנראה שבסופו של דבר הכול עניין של פרספקטיבה. החיים שלי היו מלאי התמודדויות, וגם של נבו. אין אפילו צורך להשוות. אבל נבו היה שונה ממני ועל כך קינאתי בו, הוא לא ברח לסמים כי היה לו קשה, הכריחו אותו להוריד שורה ובשביל אחיו הוא היה טורף גם שתיים. קינאתי בו על הכוח הרצון הגדול שהיה בו לעזור לאחיו אחרי האסון שנפל עליהם, כאילו היה לוחם מלידה שלא מוכן להתקפל מפני שהחיים ניסו לכופף אותו והבטחתי לעצמי שאם אצא חי מהגמילה הזו, אעשה הכל כדי להידמות לו, ואולי אפילו רק במעט.
