אני כל כך מצטערת שהייתם צריכים לחכות כל אך הרבה בשביל הפרק אבל יש עלי כל כך הרבה עומס, היו לי כבר שני מבחנים גדולים והכל כל כך מלחיץ.
בנוסף לכל הבלאגן של הלימודים אני גם עוברת בית אז לא היה לי זמן בכלל לעצמי או כדי לכתוב פרק.
אני מקווה שיש פה עדיין קוראים ולא נעלמתם לי! שוב אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעלות את הפרק❤
תצביעו ותגיבו את דעתכם עליו❤
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?", אדל שאלה אותי, הנהנתי וקיפלתי את בגדי אל תוך המזוודה.
"ואת לא רוצה שאני אבוא איתך, נכון?", היא שאלה ואני הרהרתי לשנייה, "אם את תבואי רק כדי לשמור עלי ולהטיף לי מוסר, אני מעדיפה שלא תבואי", הוא הסתכלה עלי בכעס ואני גילגלתי עיניים.
"אני רצינית אדל, אני נוסעת בשביל להשתחרר ולהנות, לשכוח מכל מה שמתחולל."
"ואנחנו נספיק להגיע חזרה בזמן לגיוס שלי?", היא שאלה ואני הנהנתי, "הגיוס שלך עוד שבועיים, אנחנו ניסע לשבוע וחצי ונחזור", היא הנהנה ואני קפצתי מאושר.
"מה עם הערעור שלך? לגבי הגיוס?", אדל שאלה ואני הרמתי כתפיים, לא ידעתי מה קורה איתו, אני יודעת שאני רוצה להתגייס, תמיד רציתי אבל מאז הירי משהו השתנה.
אין לי אישור להתגייס בגלל כל הצלקות הקשות שיש לי בגוף וגם בגלל הירי, הרופא אמר שאני לא יכולה להתגייס.
"מוכנה?", שאלתי את אדל כשהיא סגרה את המזוודה שלה, היא הנהנה והושיטה לי את הפלאפון שלי, 23 שיחות שלא נענו מ-"בעלי", אני צריכה לשנות את השם בדחיפות, אני כבר לא יודעת אם אנחנו טובים אחד לשני וזאת אומרת שאני לא בטוחה שתתקיים חתונה.
זה לא אומר שאני אהיה סהר, כרגע.
"??", שלחתי את ההודעה לרוס ואחרי שניה התקבלה תגובה.
"את רצינית? אחרי כל מה שעברנו ביחד, את פשוט החזרת לי את הטבעת בטענה שאת לא יכולה כרגע? אין לך זכות כזאת.
גם אני בנאדם, אני אוהב אותך יותר מאת עצמי.
ואת חושבת שאת יכולה לעזוב את הכל ככה, להזמין כרטיסי טיסה ולטוס לאן שבא לך בלי אפילו לדבר איתי? מגיע לי הסבר, וכדאי שהוא יהיה טוב".
ישבתי מול המסך ובהיתי בהודעה, "נדבר כשאני אחזור", שלחתי בתגובה וכיביתי את הפאלפון.
--
"לאס וגאס הנה אנחנו באות", אמרתי בסוג של צעקה ואדל צחקה בזמן שיצאנו מהדיוטי פרי.
התנגשתי במשהו ונפלתי אחורה.
"את בסדר?" שמעתי קול לא מוכר שמרים אותי לעמוד, הסתכלתי עליו והוא היה כל כך חתיך, אחרי כמה דקות של בהייה וקריצות מהצד של אדל וגלגול עיניים שלי, הנהנתי אליו, "יש לי הרגשה שעוד ניפגש".
הוא אמר ואני חייכתי אליו בבלבול, הוא התקדם לצד השני ואני המשכתי ללכת יד ביד עם אדל.
--
"הגענו ללאס וגאס בייבי", אדל אמרה ואני צחקתי, "לעזור לכן?", נהג מונית מבוגר ניגש אלינו ואנחנו הנהנו עם חיוך על הפנים שנמתח מאוזן לאוזן.
בכל זאת, אנחנו בלאס וגאס!
הנהג הכניס את המזוודות לתא מטען ופתח לנו את הדלת האחורית כדי שנכנס.
"לאן לקחת אתכן?", הנהג שאל עם חיוך על הפנים, "מלון בלאג'יו", אמרתי בזריזות, ראיתי שהנהג דפק לי מבט והוא מיהר להפנות את מבטו.
"הגענו", הנהג אמר אחרי נסיעה של חצי שעה.
"וואו", אני ואדל אמרו ביחד.
הנהג הסתובב אלינו, "חמודה, את בטוחה שלא טעית בשם של המלון?", הנדתי בראשי, אני לא טיפשה.
"למה?", שאלתי אותו והוא גירד את ראשו, "תראי, למלון הזה מגיעים כל המפונפנים והעשירים ביותר, רק אלה שיש להם מלא כסף.. ואת האמת שאת וחברה שלך לא נראות ככה, אתן לא נראות שוחות בכסף", חייכתי חצי חיוך ושילמתי לו, "תודה על הנסיעה", אמרתי לפני שיצאתי מהרכב.
אני ואדל נעמדנו בשערי המלון ובהינו בו, הסתכלנו אחת על השניה וקפצנו מרוב אושר, נכנסו אל תוך המלון ונגשנו לדלפק הקבלה.
"שלום, אשמח לקחת את הכרטיס לחדר שהזמנתי", פניתי לפקידה שעמדה מולי בבגדים מהודרים, "מה שמך?", היא שאלה.
"רוני אלבז", היא הסתכלה עלי במבט מופתע, "את הזמנת את הסוויטה?", הנהנתי והיא הסתכלה עלי בפליאה.
אני לא מצליחה להבין, אני באמת לא נראית אחת כזאת שיש לה כסף?
היא הסתובבה לאחור, והושיטה לי מפתח, "תהנו משהותכן", היא חייכה אלי ונופפה באדיבות, אדל הסתכלה לצד וראיתי שהיא קלטה מישהו שנראה טוב וגן הוא הסתכל עליה.
שתיהיה בריאה, איך היא מצליחה למצוא את כל החתיכים לפני?
"בואי כבר, קודם נעלה לחדר ואז נרד לפה שוב", אמרתי ומשכתי אותה לכיוון המעלית בזמן שהיא הסתכלה עלי בפנים מבואסות, "חדר?", אדל שאלה אותי בעקיצה, חייכתי אליה חצי חיוך, "אני רוצה שנהנה.. אז הזמנתי לנו סוויטה".
"את לא נורמלית חיים שלי", אדל נשקה לי בלחי ונכנסנו למעלית.
משכתי את אדל אל תוך מועדון ה-Bank.
ה-Bank נחשב לאחד המועדונים הכי טובים בלאס וגאס.
ואדל לבשה שמלה קצרה ורדרדה עם נקודות שישבה לה על הגוף בצורה מושלמת.
שתינו שתינו בלי לתת דין וחשבון, שוט אחר שוט, בלי הפסקה.
סוף סוף לא חשבתי על אף אחד.
לא על רוס ולא על סהר.
ניגש אלי איזה גבר שהיה נראה לי ממש מוכר והמוח שלי אמר לי לא לזרום איתו אבל מרוב שאני שיכורה החלטתי להתעלם מהכל.
שלחתי הודעה לאדל שאני נוסעת לסוויטה כדי שלא תחפש אותי, היא שלחה לי בחזרה שהיא כבר בדרך לשם עם איזשהו גבר.
בסך הכל, אנחנו לא כאלה שונות.
מזל שבסוויטה יש שני חדרים.
עליתי איתו על מונית והתמזמזנו במושב האחורי, לא ראיתי את הפנים שלו אבל הקול שלו היה נשמע כל כך מוכר.
עליתי במהירות לסוויטה והבגדים התחילו לעוף עד שנשארנו בהלבשה תחתונה, הדלקתי את האור וראיתי מי זה.
אני לא מאמינה, "אנחנו מתישהו נפסיק להתקל אחד בשניה במועדונים?", הוא שאל ואני מיהרתי לשים על עצמי משהו.
"מה אתה עושה פה, לידן?"