אני נותנת למבטי לנדוד בזמן שאני הולכת דרך מיסדרונות טירת הדרקון. היא בהחלט מרשימה. שיש לבן ומבריק עם ורידים של זהב מנצנץ; הרי הגעש המטילים זוהר אדום החלונות ונותנות למקום הרגשה חמימה, אפילו לוהטת.
המיסדרון מתרחב בהדרגתיות לחדר גדול ועגול בעל בור עמוק באמצע. הוא ריק מלבד דמות כהה היושבת לצד הבור. החדיר מרגיש כאילו הוא פועם ואני מבינה מי זה.
"המלכה סיירה, חשבתי שעזבת עם אימי," הוא אומר.
"זה לא משהו שציפיתי להיקרא בזמן שאני כאן," אני מציינת.
הוא מושך בכתפיו. "התואר הזה מגיע לך."
אני מחייכת. "תודה. אמא שלך לא היתה צריכה עזרה כדי להחזיר את הדרקונים לכאן אז היא אמרה שאני מוזמנת להישאר בזמן שהיא לא כאן. אני אוהבת את זה כאן, אף אחד לא מטיל ספק בסמכותי או מנסה להפיל אותי," אני צוחקת.
הוא נראה מופתע. "מי לעזאזל ינסה להפיל אותך?"
"יש המון מכשפים - בעיקר הזכרים, שלא אוהבים את העובדה שנקבה צעירה היא הבכירה שלהם. הם ניסו להרוג אותי יותר מפעם אחת," אני אומרת לו. שעשוע עובר בפניי מתגובתו.
"לעזאזל, זה נשמע מהנה," הוא נוחר, מטלטל את ראשו. הוא מושיט יד לתוך הבור ואני מתקרבת, ענייני גדל.
"מה אתה עושה?" אני שואלת.
הוא מנופף בידו שאצטרף אליו. "בואי לכאן ותראי," הוא אומר.
אני מקמטת את מצחי, מתיישבת בצד השני של הבור. אני מסתכלת מטה ועיניי מתרחבות. "אוי אלים," אני מתנשמת. "מה לעזאזל?"
הוא צוחק וזה מיד גורם לי לחייך. הוא צוחק עם כל גופו, זורק את ראשו אחורנית ומצמיד את ידיו ביחד.
אני נושכת את שפתי, מנסה להסתיר את חיוכי בזמן שאני מטלטלת את ראשי ומסתכלת חזרה לבור. הוא די גדול, שלושה מטרים לאורך בערך ושני מטרים לעומק. אבל מה שמפחיד אותי הם היצורים בתוך הבור: שישה עקרבים ענקיים זוחלים סביב, כך אחד מהם בעל טפרים גדולים יותר מאגרופיי. הם שחורים לגמרי בניגוד מוחלט לפחמים האדומים עליהם הם הולכים.
"אוקיי ברצינות, למה יש לכם בור מלא בפחם ועקרבים ענקיים?" אני שואלת, מסתכלת על הצבטות הענקיות והזנבות המחודדות.
"אחי ואני נהנגנו לתפוס אותם כשהיינו צעירים יותר, הם גרים קרוב ליד פסגות הרי הגעש. הם סופר מהירים והעקיצה שלהם הורגת באופן מיידי, אלא אם כן אתה דרקון, אז זה רק כואב בטירוף," הוא צוחק באיפוק. "אז כשאמא שלנו הייתה עסוקה במשהו בו אחי ואני לא יכלנו לעזור, היא היתה מתערבת איתנו שלא נצליח לתפוס אחד. זה היה בעיקר כדי להעסיק אותנו ואהבנו את זה. היינו מבלים שעות בניסיונות להשיג אחד ואז להביא לה אותו. הם ממזרים קטנים וערמומיים אז החלטנו לשמור את הבודדים שהצלחנו לתפוס."
עיניי מתרחבות עם כל מילה. "אז תפסתם את הדברים האלה עם הידיים החשופות שלכם?"
הוא מהנהן בראשו לחיוב. "כן, אתה חייב למשוך אותם מהזנב ואז להחזיק אותם באמצע כדי שהם לא יוכלו לעקוץ אותך - ואני בדיוק הבנתי שדיברתי עליהם כמעט כל הזמן הזה ואני מצטער," הוא ממלמל, משפשף את גבו בעצבנות.
אני מחייכת ומטלטלת את ראשי. "לא זה מעולה, אתה ממש טוב בלספר סיפורים," אני אומרת.
הוא נראה מופתע. "באמת?"
"כן. אז למה העקרבים הולכים על גחלים חמות?" אני שואלת.
"הם רגילים לחום מהרי הגעש אז יותר נוח להם עם הפחם שם. או! תראי את זה!" הוא אומר לפתע.
הוא מתכופף מטה לעבר העקרבים שוב ומנדנד את אצבעותיו מעט. להבה בודדה מתחילה לגדול מהפחם. ואז אני צופה, בפה פעור, בלהבה משנה צורה בצורה חלקה לנחש קוברה, שורק ויורק בזמן שהוא זז קדימה ואחורה. העקרבים מיד מסתובבים לעבר הנחש הבוער, מרימים את טפריהם. הקוברה מחליקה סביב הבור עם העקרבים רודפים אחריה. לאחר רגע הקוברה מתפוצצת לניצוצות ואני צוחקת בזמן שהעקרבים מנסים לתפוס את הגיצים השטים באוויר מעליהם.
"זה היה מדהים! ידעתי שדרקונים יכולים לשלוט באש אבל לא ככה," אני ממלמלת.
"היי את מכשפת, אני בטוח שאת יכולה לעשות דברים הרבה יותר מגניבים."
אני מושכת בכתפיי. "אני לא יודעת אם אני יכולה לגבור על נחש עשוי מאש."
"אוי קדימה! בבקשה?" הוא מבקש.
אני צוחקת. "בסדר בסדר, אבל אני עומדת להזהיר אותך עכשיו, רוב מה שאני עושה הוא לא ממש יפה. אני מתמחה בכישופי דם," אני אומרת לו.
הוא מקמט את פניו. "מה זה כישופי דם?"
"זה קסם שיכול להיעשות רק על ידי מכשפים או אנשים מלומדים השייכים למשפחות מסויימות. הכשפים מסובכים ביותר ועוצמתיים נורא, והדם של המכשף או המכשפת הוא אחד המרכיבים."
"או שיט, זה נשמע אינטנסיבי. אני לא מופתע שכולם יודעים את השם שלך," הוא ממלמל וגורם לי לחייך.
"כן לא נשארו הרבה מכשפי דם. אבל למען האמת הסיבה היחידה שבגללה הם בטח יודעים את השם שלי היא בגלל שזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אני יכולה גם לשנות צורות ולעשות הרבה סוגים אחרים של קסם פשוט." המבט על פניו גורם לחזי להתנפח בגאווה.
"אז את סופר מכשפת כזאת? אני בטוח שבעתיד הם יקראו לך המלכה המכשפת האדירה סיירה, מנהיגת שבטי המכשפים ושליטת העולם!" הוא מודיע בקול דרמטי, מנופף בידיו מעל ראשו וממטיר מעלינו ניצוצות.
אני צוחקת בטירוף, לחיי כואבות מכך שחייכתי יותר מידי. "זה יהיה משהו, הא?" אני ממלמלת, מטלטלת את ראשי. "אוקיי אני אראה לך משהו מגניב, אבל רק בגלל שגרמת לי לחייך ולצחוק יותר מכל אחד אחר שאי פעם פגשתי." אני נעמדת ומסמנת לו להתקרב.
הוא מחייך בשובבות ונעמד, זז במהירות לצידי ומתיישב שוב. אני מושיטה את ידי ולוחצת את כף ידי כנגד הסימן המקועקע על פנים מפרק ידי. אני סוגרת את עיניי לרגע לפני שאני לוחשת, "ריקסול."
עיניי נפקחות ואני יודעת שהן מעורפלות. אני רואה ענני סערה שחורים מסתחררים מתחתיי ופסגות גבוהות מתרוממות במרחק. אני קופצת את אגרופי לפני שאני זורקת אותו קדימה, פותחת את ידי וממצמצת בחוזקה בו זמנית.
"אלוהים," אני שומעת את קיין מתנשף, יראה בקולו. "מה זה?"
"ריקסול. זה מה שהוא רואה כרגע," אני אומרת לו.
הוא מתכופף קדימה, מציץ מקרוב במה שנראה כמו חלון לעולם אחר. "מי זה ריקסול - מה זה ריקסול?" הוא שואל, ממצמץ למול ההתרחשות המרחפת.
"הוא חיית המחמד שלי, הוא מה שבני האנוש קוראים לו עיט מזוקן."
"רגע חשבתי שמכשפים קוראים לחיות המחמד שלהם בן בית או משהו כזה?"
אני מושכת בכתפיי. "לחלק מהמכשפים והמכשפות יש בני בית, אבל ריקסול הוא יותר כמו ישות טבעים בעלת אופי אלים לבני אדם. אנחנו מחוברים על ידי כישוף כדי שנוכל לתקשר אז הוא חייב להקשיב לי," אני מסבירה.
"כן זה הרבה יותר מגניב מנחש עשוי מאש," הוא נוחר. "אז למה עיט מזוקן - אני מניח שאת בחרת את חיית המחמד שלך."
"הוא אוכל נבלות, ככה שהוא טוב מאוד במציאת דברים שאני צריכה לכישופים, בנוסף לכך שקל להאכיל אותו. הוא אוכל עצמות," אני מושכת בכתפיי.
קיין בוהה בי. "הוא אוכל עצמות?"
אני מהנהנת בראשי, מחייכת מעט.
"וואו, יש דרך בה אני יכול לראות אותו? הוא נשמע מבעית מעט אם אני כנה."
"כן למען האמת, הוא בדרך לכאן עכשיו. גרמתי לו להביא לי כמה דברים כך שהוא אמור להיות כאן מחר. אזהרה מהירה למרות זאת, יש סיכוי גדול שהוא ינסה לגנוב כמה דברים. הוא די ממזר ערמומי וקטן," אני צוחק.
הוא מטלטל את ראשו לפתע ומרכין את ראשו, מעביר את ידו בשיערו.
אני מקמטת את מצחי. "אתה בסדר?" אני שואלת.
הוא מטלטל את ראשו ומסתכל מעלה, עיניו הזהובות מסוחררות עם רגשות. "את פשוט בת אדם כזאת מדהימה, זה כבוד לי שבאמת פגשתי אותך ודיברתי איתך."
לחיי מתחממות. "תודה קיין."