"אמה, זה היה נפלא!" קרא אביה כשאימץ אותה אליו לחיבוק חם.
אמה חייכה קלות כשהתנתקו, "תודה אבא," מלמלה בהיסח הדעת בעוד שעיניה התרוצצו באופן אוטומטי על פני כל הנוכחים בחדר בחיפוש אחר רן.
"לא ידעתי, לא היה לי שמץ של מושג שבתי היא גם שחקנית מעולה בנוסף לכל." הוסיף אביה בגאווה. אמה הסמיקה ושיחקה בקצוות שיערה הפזור. זו הייתה תחושה מוזרה, ששיערה נפל כך על כתפיה ונגע בגבה החשוף. עוד יותר מוזרה הייתה העובדה שגבה היה חשוף.
הערב הרגישה אמה כאילו נכנסה לנעליה של מישהי אחרת, בין אם היה זה בנראות שלה שהייתה שונה בתכלית משהייתה רגילה ובין אם במעשיה; היא נזכרה באומץ שאזרה לפני רגע כשעמדה לנשק את רן והחמימות בלחייה גברה. בפעם הראשונה בחייה אור הזרקורים הופנה אליה, היא הייתה בלב ההמולה והעניין מתוקף תפקידה הראשי. לא עוד הנערה הנחבאת אל הכלים, זו שמסתתרת מאחורי ספרים ואף אחד לא ידע לשמה.
נכנסתי לנעליה של בלייר, חשבה לעצמה אמה, בלב ובנפש.
"שניכם שיחקתם יפה למדי," קטע לפתע אביה את מחשבותיה.
"אהמ?" המהמה אמה ששמעה רק את המשפט האחרון.
"אמרתי שהופתעתי, נראה שגם רן הול יודע דבר או שניים במשחק. שיחקתם יפה." חזר אביה. אמה הנהנה,
"כן, כמו שאמרתי לך עבדנו על המחזה לא מעט ו-" עיניה נדדו ומצאו סוף סוף את רן בין ים האנשים.
הוא עמד בגבו אליה, לא רחוק מדי, ודיבר לאיש מבוגר לבוש חליפה אפורה ואישה בלונדינית יפה לבושה בשמלה אדומה שהזכירה לאמה את שמלתה של מריה.
אמה יכלה רק לשער שהיו אלו הוריו אבל משהו במתיחות שבעמידתו... ערער אותה.
מדוע שיהיה לחוץ במחיצת הוריו? ואז נזכרה שסיפר לה שהוריו גרושים, מה אם הם רבים?
וכאילו שמע את מחשבותיה רן חצה בדיוק את החדר אל עבר היציאה כשהוא מתנגש באביו בדרכו. ידה של אמה התרוממה לפיה, הוא בהחלט היה כועס.
"אמה?" קרא אביה, "הלו?" הוא צחקק כשמבטה שב אליו. "התהילה עד כדי כך מסנוורת? את לא מפסיקה להיעלם לי. מה זה שכל כך מעסיק אותך?" הוא הסתובב להביט ואמה מהרה לתפוס אותו בזרועו ולעצור בעדו.
"אני כל כך מצטערת. מה אמרת, אבא?"
"לא אני, יקירה. את היית באמצע המשפט, אמרת שעבדתם על המחזה לא מעט ו-?" הזכיר לה. "אה, זה. כן, עבודה מרובה משתלמת, כמו שאתה תמיד אומר." השלימה אמה במהירות.
טריקת דלת היציאה השיבה את מבטה למקום בו עמד רן, הוא כבר יצא. הוריו נשארו לעמוד לבדם באמצע החדר המלא וקרא בשמו, אבל הוא כבר הלך.
אמה תהתה מה אמרו שגרם לו להיות נסער כל כך ולעזוב כך לעיני כולם.
היא נזכרה איך שיתף אותה בפעם האחת ההיא לפני שנסעו ללונה פארק על המנהג הישן של משפחתו לנסוע לשם, איך דיבר בכנות כמו שמעולם לא שמעה ממנו לפניכן ואיך הגיב בפשטות שהרגיש בנוח אתה כששאלה למה סיפר זאת דווקא לה.
אמה נתקפה דחף עז להיות לו לאוזן קשבת גם עכשיו, להיות לו למקום מפלט שירגיש בו נוח לפרוק.
"מצטערת אבא," פלטה אמה ועזבה את זרועו כשההחלטה התגבשה בה, "אני חייבת ללכת."
גבותיו של אביה הצטופפו מיד, "מה? למה את מתכוונת, ללכת לאן?" תמהה. אבל אמה כבר עקפה אותו והתקדמה במהירות לעבר היציאה כשהיא זורקת בחטף, "אני מיד אחזור, מבטיחה!"
היא עקפה את הוריו של רן בדרכה והבחינה מקרוב עד כמה דמה לאביו שנראה בדיוק כמו הגרסה המבוגרת שלו. אמה יצאה מאולם האודיטוריום כשהיא נזהרת לסגור את הדלת מאחוריה בשקט מרבי בכדי לא למשוך תשומת לב. אוויר הלילה הקריר הכה בעורה החשוף מיד, הרוח שרקה באוזניה והתבדרה בשערה הפזור, העיפה אותו על פניה. אמה מהרה לחבק את זרועותיה החשופות שהפכו מיד לעור ברווז.
היא הביטה לשמאלה וימינה בחיפוש אחר דמותו של רן בחושך הלילה שכבר הספיק לרדת, אבל לא ראתה דבר באופק.
"רן?" קראה, רק הרוח השיבה לה בשריקה. אמה נשכה את שפתה התחתונה באכזבה, לא מצליחה לנער מעליה את תחושת ההחמצה המרירה.
היא פספסה אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שהחליטה לעשות משהו בשבילו, למענו, שרצתה לעשות היא צעד כלשהו לקראתו- והיא פספסה אותו.
רן התנשם בכבדות.
הוא רץ כבר זמן מה, מרגע שיצא בסערת רגשות מהאולם. וגם עכשיו עצר רק בכדי לבעוט בפח האשפה הקרוב אליו. הוא נשטף סיפוק רגעי לאחר שפרק מעט מתסכולו על פח הזבל האומלל, אבל התחושה חלפה לה מהר מדי והוא שוב נותר עם אותו זעם מעוור שהציף אותו מרגע שראה את אביו. אז הוא בעט שוב, ושוב, ושוב בפרץ אנרגיה בלתי נשלט. עד אשר הפח נטה ונפל על צירו, תוכנו המסריח נשפך על מרצפות הרחוב הנקיות ומלכלך אותן. הריח החזק צרב את אפו של רן בגל צחנה שאילץ אותו להפסיק. במקום זאת רן תפס את ראשו בין שתי ידיו, מתוסכל כשם שהיה. כל כולו בער במערבולת רגשות של כעס, וזעם ותחושת נבגדות מצד אמו.
אבא שלו כאן. אבא שלו.
רן לעולם לא ישכח את הזמנים בהם כל שהעסיק אותו היו ההימורים שלו, איך לא ראה דבר פרט להם. הוא שבר את המשפחה שלהם, הרס אותה, הוא רמס את אמו ואהבתה אליו. הוא הרס כל דבר שהיה טוב ויפה במשפחה שלהם, כל דבר שאמור להיות במשפחה.
ואז הוא עזב, עזב בעקבות השטויות שלו כשאמו של רן הציבה את זה כתנאי: אנחנו או זה. והוא בחר בהימורים. הוא בחר בהם על פני המשפחה שלו. רן לעולם לא ישכח לו את כל זה, ולא יסלח לו. אפילו אם אמו מעדה מדי פעם ושכחה, מונעת מאהבתה אליו ותקוות שווא, רן זכר זאת בשביל שניהם.
ועכשיו, הוא מעז להראות שוב את פניו? עם החליפה היוקרתית שלו, והמכונית החדשה בטח. מה הוא חשב לעצמו, שרן כזה זול? שהגעתו למחזה המחורבן יתקנו שנים של היעדרו ויקנו את רן?
רן פלט צעקה לא רצונית והחל לרוץ שוב כשהרגיש שעצביו עמדו להתפקע. הוא פנה לסמטה חשוכה שלא הכיר ונעצר לנוח בה. רווח לו כשהבחין שהסמטה הייתה ריקה מבתים והסתיימה במבוי סתום, לא היה שום סיכוי שמישהו יראה אותו ככה.
משהו רטוב וחם דגדג את לחיו של רן, וכשהרים את ידו לגעת נדהם לגלות שהיו אלה דמעות. הוא לא בכה מאז שאביו עזב אותם לפני ארבע שנים, אף לא דמעה ארורה אחת. ודווקא עכשיו כשהיה נזעם, ושטוף אדרנלין כמו לאחר משחק- דווקא עכשיו בכה?
רן פלט נחרת צחוק. משהו בי לגמרי דפוק, חשב במרירות, ללא ספק.
הוא מחה את הדמעות מלחייו באחת ובעט בקיר הבטון לצידו בכדי להחליף את תחושת הרטיבות במשהו מוכר.
כאב.
כאב ממשי, פיזי, כזה שהרגיש כשרב מכות עם דרק או נפצע במהלך משחק כדורסל. עם כאב כזה הוא יכל להתמודד. אבל לא עם התחושה המוזרה שכמו פערה בור בחזהו והניבה דמעות על לחייו. "ממזר משוגע," לחש לעצמו רן ותפס שוב את ראשו בין ידיו, משך את שיערו בין אצבעותיו.
ואז, שריקה חדה נשמעה ממרחק. ראשו של רן התרומם באחת לפתח הסמטה ממנו נכנס. שתי דמויות כהות בשל חשכת הלילה עמדו שם והחלו להתקרב אליו בצעדים מדודים. רן צמצם את עיניו בניסיון נואש לפענח מי היו הדמויות על אף החושך אבל לא הצליח לראות דבר מלבד לקווי המתאר שלהן. הם ללא ספק היו גברים, רחבי כתפיים וגבוהי קומה.
הם נעצרו במרחק הגון מרן והעניקו לו הצצה טובה יותר לפניהם מקרוב, הם היו מבוגרים. בני שלושים או ארבעים ומשהו, שיער רן בזמן שדמות נוספת הגיחה מהצללים והתקדמה לעברם. הדמות השלישית נעצרה בין שני הגברים האחרים, הוא היה המבוגר ביותר מבין השלושה וסיגר דולק היה דחוף בין שפתיו.
רן סקר אותם, הם לבשו שחורים מכף רגל ועד ראש וארשת פניהם הייתה רצינית. הוא היה משוכנע שהם לא היו מהעיירה כיוון שמעולם לא ראה אותם לפני. אבל מעל הכל, הם נראו מהסוג שעושה צרות, וזה היה התפקיד שלו בעיירה הזאת. קרוב לוודאי שהיה מכיר אותם אם היו מהחבורה שלו.
"מה אתם רוצים?" ירק רן, שהחליט לא לבזבז זמן על שאלות מיותרות.
הגבר האמצעי חייך חיוך צדדי מסוכן, ורן ספר שתי שיני זהב בחיוכו. "אני כבר מחבב אותו. תמציתי, הילד." הוא הוציא את הסיגר מפיו והחזיק אותו בין אצבעותיו שעה שפלט עשן מפיו, "כמו אבא שלו." הוסיף לאחר רגע. ההבנה הכתה ברן מיד, והוא כמעט צחק בקול לנוכח האירוניה. עכשיו היה ברור לו עם מי היה לו עסק. אביו היה עסוק בהימורים זמן רב, וגם לאחר שהפסיק זמן קצר לאחר שעזב את רן ואמו וחידש את לימודיו בכדי לפתוח עסק, הוא צבר לא מעט חובות. ועם החובות, הגיעו אויבים.
רן בלע, אלו ללא ספק לא נראו כמו חברים.
"מה אתם רוצים?" חזר שוב רן באותה נימה קצרת רוח.
הגבר הימני פלט צליל לא נעים שדמה לצחקוק, "וגם חצוף." אמר.
רן חשק את לסתותיו, הם לא נפלו עליו ביום טוב.
"אתה רוצה שנקפוץ ישר לעניין, הא ילד?" הוביל שוב האמצעי, "אין בעיה. אני אומר לך מה ילד, אנחנו חברים ותיקים של אביך. ובוא נאמר, שיש לו כמה עניינים לא סגורים אתנו." הוא שאף ארוכות מהסיגר שלו ואז פלט צרור עשן לפני שדיבר שוב.
"מזה זמן רב שאנחנו מחפשים אחריו. ועכשיו, ציפור קטנה לחשה לנו שהוא חזר סוף סוף הביתה. ולנו יש חוב לגבות ממנו."
רן לא שאל למה אם כך הם עקבו אחריו ולא אחרי אביו, הוא לא שאל למה עליו לחטוף על דברים שלא ביצע, לא. הוא לא ינהג כמו ילד קטן ומפוחד לידם, לא אכפת להם במילא. והוא תיאר לעצמו שכל מטרתם היא למצוא דרכים יצירתיות לפגוע באביו, גם אם לא ישירות בו.
אם חשבו שלפגוע בבנו תהיי דרך טובה הם יעשו זאת.
הפעם רן לא הצליח לעצור בעד עצמו ופלט גיחוך, האירוניה הייתה טובה מדי.
אילו רק ידעו שלאביו מזמן לא היה אכפת ממנו.
השלושה הרימו גבות והחליפו מבטים לנוכח הגיחוך שלו, "אני לא בטוח אם לחשוש מהביטחון העצמי המופרז שלך או להיעלב ממנו, מר הול הצעיר." אמר האמצעי.
רן בלע שוב ואגרף את ידיו לצידי גופו. הם היו שלושה והוא אחד, אבל הוא היה מתודלק.
חוץ מזה, לא יזיק לו לחטוף קצת מכות הלילה ולפרוק את זעמו חזרה.
הוא ידע שעליו לפחד, הם בכל זאת היו רבים ממנו, והם היו גנגסטרים מנוסים. להרביץ לאנשים זה מה שעשו למחייתם.
אבל לא היה בו פחד כשהתקדם לעברם בצעד מאיים, כאילו ידו שלו הייתה על העליונה, והוא השיב בקול בוטח, "מספיק עם הזיבולי שכל."
לא היה בו דבר, הוא היה ריק מרגש. חיוך קר עלה על פניו כשדיבר שוב.
"אמרתם שיש לכם חוב לגבות, לא? אז בואו וקחו אותו."
היי!
טוב, אז אני רוצה להודות לאמא שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך, לאבא שלי ש-חה חה חה - סתם !אבל נו טוב- באמת סיימנו! סוף סוף! חשבתי שאני לעולם לא אגיע לרגע המאושר הזה.. אני לא אמתח אתכן יותר מדי - כן, אל חשש יהיה המשך, ברור זה הרי לא יכול להיגמר ככה! אבל אני לא יודעת מתי אתחיל לעלות את הסיפור השני, אני כן אחשוב עליו בזמן הקרוב ואבנה אותו אבל יקח זמן עד שממש אשב לכתוב אותו ואפרסם. עד אז יש לי הרבה סיפורים חדשים שמסתתרים בשרוול ורק מחכים להיכתב(כמו אליס שכבר פירסמתי כמה פרקים שלו) וגם רעיונות חדשים לגמרי שאני כבר משתוקקת לשתף אתכן בהם. בכל מקרה, תודה לכולכן שהמשכתן איתי עד הרגע האחרון הזה, קשה לי להאמין שהייתי מגיעה אליו בלעדיכן. מקווה שנהניתן גם אתן כי אני מאוד נהניתי תמיד לקרוא את כל התגובות שלכן! באהבה :)