הרגשתי רטט בכיסי, מישהו מתקשר אליי?
מישהו? בזמן עבודה? מעניין מי, הייתי חייב לבדוק מי, כי בכללי אין לי חברים כבר חוץ מאדי.
אני בודק אם הבוס שלי, שמו ג׳רי נראה לי, בסביבה כדי שלא יתפוס אותי בטלפון, אחרת יפטר אותי.
ואני לא רוצה שיפטרו אותי, אני עובד חדש ואני גם אוהב את העבודה הזאת! זה ספריית ה80׳ זו עבודה חלומית מבחינתי! ואין לי מה לעשות בכלל חוץ מלהיות לבד בבית ולבהות בקיר כל יום, אחרי שאחד מחברותיי הטובות נעלמה, יותר נכון, ברחה, נהייתי חסר חיים.
אני בודק אם הוא בסביבה- אוקיי, נרגעתי, הוא לא בסביבה, מאפשר לעצמי לבדוק בטלפון.
הוצאתי וראיתי שאמא מתקשרת אליי, מעוצבן מזה שהיא מתקשרת אליי למרות שאמרתי לה שאסור להתקשר אליי בזמן עבודה פרט לדברים דחופים וחשובים אבל עדיין.
״היי אמא.״ אני עונה, מסתיר את העצבנות.
״ליאו, אני מצטערת ממש, אתה בסדר?״ אמי אומרת, קולה נשמע דואג ומצטער.
אני תוהה לעצמי למה קולה נשמע ככה.
״מה? אני בסדר, למה את מצטערת? מה קרה?״ אני מבוהל, לא מבין מה הולך.
״מצאו את אמה... ״ אמי אומרת בקול מצטער.
״מה? באמת? את רצינית? אני חייב לראות אותה!״ קולי הוחלף ממעוצבן ומצוברח לשמח ומודהם, לא מאמין למה שאמרה הרגע, אחרי שנה וחצי שנעלמה, ברחה, מה שלא יהיה, היא סופסוף כאן.
חייכתי מיד, מצב רוחי שתמיד היה מצוברח ועייף נהיה עליז בשנייה.
״מתה.״ אמי אומרת בקול כה מצטער ומתחילה לבכות.
בשניה פניי נפלו למשמע דברייה.
טלפוני נופל מייד מידי. אני צונח אל הרצפה, מתחיל להרגיש מועקה בחזי, עיניי מתמלאות במים,
מרגיש את עולמי מתערער.