48.
הבטתי במבחן שוב, בציון האדום. "אם תקשיבי יותר בשיעורים תוכלי להגיע להישגים גבוהים יותר."
אגרוף ישר לפנים, מהמורה לספרות. היא קיבלה את הצחוק האחרון שלה לאחר ההשפלה של הביקורת שכתבתי לה על הספר שלה. היא לא הגיבה על התעלול שלי, אפילו לא הזכירה את זה. כנראה שהיא הייתה נבוכה מדי מכדי להתעמת איתי.
אני לא מבינה איך אני, שקוראת הרבה, נכשלת במבחן בספרות. בדקתי את הכל והמורה לא זייפה את הציון. אני מניחה שהיא לא בדיוק התחשבה בי, אבל עדיין, זה הציון שלי. נמאס לי מהנכשלים- לא, למען האמת נמאס לי מבית ספר. פרט לשיעורי האומנות, הוא לא מקדם אותי בכלל.
ישבתי בשקט במקומי, עם גרון חנוק ודמעות שאיימו ליפול, וצפיתי בכולם מרעישים ומדברים על הציונים שלהם. זה רק גרם לי להרגיש עוד יותר גרוע. נשכתי את שפתי והשפלתי את ראשי עד שנשמע הצלצול.
מיהרתי לגשת למורה ראשונה כדי שלא אצטרך לחכות בתור. "מה אני יכולה לעשות כדי לשפר את הציון." לא ממש שאלתי, פשוט דיברתי בקרירות.
"את יכולה להצליח יותר בבחינה הבאה ולהשתתף יותר בשיעורים." היא ענתה. לא הייתי מסופקת, אבל לא היה דבר אחר שהיא הייתה יכולה לומר. אי אפשר לשנות נכשל... או כישלון.
"אוקיי. תודה." ואז הסתלקתי משם.
הלכתי במהירות אל המחששה בזמן שאגרופי קימט את המבחן. כל כך כעסתי על עצמי, שאפילו לא היה לי מקום לחרדה מלהיכנס לבד למחששה, ויותר מזה, לבקש ממישהו סיגריה.
"היי, יש מצב לסיגריה? מצב חירום..." מלמלתי לעבר נערה מכיתה נמוכה יותר. בחרתי בה כי היא פחות איימה עלי כמו הנערים מהשכבה שלי ומהשכבה מתחתיי. היא הרי צעירה יותר, ואני בוגרת יותר. היא בטח תרצה לעזור, לא?
"מצטערת, אין לי." שמעתי על קולה את השקר. הנהנתי והלכתי משם, מסובבת את ראשי אחורה ורואה אותה צוחקת עם החברים שלה בעוד שכולם מדליקים סיגריות. אני כל כך פאקינג פתטית. בגלל המוח המקסים שלי המעשה הקטן הזה של הנערה הצעירה הזאת השפיע עליי יותר משהוא היה צריך.
דחייה טלטלה את עולמי, ומצאתי את עצמי הולכת במהירות מהחצר אל הבניין, כדי שלא אראה כאילו אני בודדה ואין לי לאן ללכת. נטלי לא הגיעה היום, ופיטר הוא פיטר. לבד. לבד. לבד. אני שונאת את זה שדברים קטנים כל כך יכולים לחרפן אותי. הנערה הזאת לא מכירה אותי, היא לא עשתה את זה בכוונה לפגוע בי - היא פשוט לא רוצה לחלוק.
אך המחשבות שעברו בראשי הציגו לי את הסיטואציה שונה לחלוטין; היא ראתה שביעיסטית עלובה ובודדה בלי שום קסם אישי, ולכן סירבה לתת סיגריה. הצחוק שלה עם החברים שלה בטח היה על אותה שביעיסטית ג'ינג'ית, שהסתלקה בבושה ועכשיו הלכה במהירות במסדרונות בעוד שדמעות יורדות במורד לחייה.
ידעתי שזה לא מה שבאמת קורה, אך לא יכולתי לשלוט ברגשותיי.
הכאב הפך פתאום לפיזי כשהתנגשתי במישהו. "מה לעזאזל." סיננתי, מרימה את ראשי כדי להביט בנער.
"מצטער," ענה הנער, מפתיע אותי בהתנצלותו. הנהנתי, פוטרת אותו מזה, משפילה את ראשי, וממהרת למשוך באפי. נער נוסף הגיע, כנראה חבר של הנער שנתקלתי בו.
"ריי?" שאל אלכס. הרמתי את ראשי שוב ומצאתי את עיניו המודאגות של אלכס. "מה קרה?"
מראה הפנים המוכרות שלו והדאגה בהן גרם לי להישבר לחלוטין, אך ניסיתי לשמור זאת בפנים. "כלום," קולי יצא ככמעט לחישה מרוב שגרוני היה חנוק. אלכס סימן לחבר שלו שילך.
"אל תגידי לי כלום." הוא חייך אליי בניחום והביט בעיניי. "שאקרא לפיטר?" הציע אלכס.
"לא, זה בסדר. תודה." ניגבתי את הלחי שלי וחייכתי אליו חיוך משכנע ככל האפשר. "תודה," שבתי ואמרתי.
"אני תמיד פה אם את צריכה מישהו, אוקיי?" הוא חיבק אותי.
"אוקיי," צחקקתי אל חזהו. נפרדנו לשלום והלכתי בתחושה הרבה יותר טובה משהגעתי.
~~~
"אז אלכס סיפר לי שעובר עלייך משהו," פיטר צנח על הספה בסלון לידי עם צנצנת חמאת בוטנים וכף בידו.
"זה כלום," ביטלתי אותו. אני יודעת שאי אפשר לשלוט ברגשות אבל אני כן מגזימה. אני לא שולטת בזה, אבל פיטר לא יבין. בגלל זה אני לא פונה אליו כשאני צריכה מישהו. וגם בגלל שחצי מהזמן הוא הסיבה.
"נו," התעקש פיטר, פותח את הצנצנת ודוחף לפיו כפית גדושה של חמאת בוטנים. "אם אלכס אמר אז זה לא כלום."
"היה לי יום ממש מחורבן," התחלתי. "נטלי לא הגיעה היום והייתי כל היום לבד..." סיפרתי לו.
שנאתי את האווירה הזאת ששררה בינינו כל פעם שסיפרתי לו שאני לבד בבית הספר, כי זה היה ברור שבתור חבר, אפילו אם לא היה קרוב אליי כמו שהוא קרוב, הוא צריך להציע שאהיה איתו. והוא ידע שהוא צריך לעשות את זה. אבל הוא אף פעם לא הציע. הפעמים היחידות שבילה איתי בבית הספר היו בשיעורי אומנות, כשהחברים שלו לא היו זמינים, כשהוא עצבני עליהם, או כשאני היחידה שמוכנה להבריז איתו באותה הזדמנות. פרט לרגעים אלה אני בעיקר עם נטלי, ועם החברים שלה, ולאחרונה פגשתי את אלכס ברחבי הבית ספר כמה פעמים ומצאנו את עצמנו מדברים בזמן ההפסקות.
"בכל מקרה, ואז נכשלתי במבחן בספרות. וזאת אשמתי ורק אשמתי..." קולי דעך. כדי להסיח את עצמי מהתחושה הנוראית שאפפה אותי, טבלתי את קצה האצבע שלי בצנצנת חמאת הבוטנים וליקקתי אותה.
"זה רק נכשל, ריי." פיטר השיב באדישות, ממשיך ללקק את הכפית שלו.
"אני יודעת. אבל זה גרם לי להרגיש מאוד רע." הסברתי לו. הנקודה שלי היא שאני מרגישה רע. "ואז אני חושבת שהיה לי... אני לא יודעת, אולי התקף חרדה מאוד ארוך, עד סוף השיעור."
"אבל זה רק מבחן. את בטוחה שמזה היה לך התקף חרדה? זה קצת קיצוני." המעיט פיטר בהרגשתי. שנאתי את הנטייה הזאת של פיטר להיות אדיש לרגשות של אחרים ולחשוב ששום דבר לא משנה, פרט למה שמשנה לו.
"אבל אני קיצונית!" נשפתי בזעם. "ואז הלכתי למחששה לבד ו...ביקשתי סיגריה... מאיזה שישיסטית..." נדמה שקולי נחלש יותר ויותר, עקב הרגשות שהציפו אותי ובעיקר הבושה שהייתה כרוכה בשיתוף הרגשות שלי לפיטר, לא שיתף פעולה. "היא אמרה שאין לה, והלכתי משם בבושה, לא לפני שראיתי שיש לה ושהיא צחקה עם חברים שלה. אני... אני מניחה שפשוט... כל הסיטואציה גרמה לי להרגיש מאוד... לבד." השפלתי את ראשי ונשכתי את לשוני כדי לא לבכות.
"את מגזימה," פיטר קם מהספה, סוגר את הצנצנת ומחזיר אותה לארון. "את לא צריכה להרגיש כל כך... פגועה. היא סתם לא רצתה לחלוק."
"אתה חושב שאני לא יודעת את זה?! אני לא מדברת על הפאקינג שישיסטית, אני מדברת על זה שהיה לי יום חרא ושהרגשתי נורא היום, ולא היה לי למי לפנות בכלל כי נטלי לא הגיעה היום! אתה יודע כמה זה כואב לדעת שאין לך למי לפנות?" אני מניחה שהוא לא יודע, כי אני תמיד שם. ותמיד יהיה מישהו אחר שירצה להקשיב לבעיות שלו.
המילים שרציתי לשמוע ממנו כל כך הרבה זמן הדהדו בראשי. את יכולה לפנות אליי.
אבל הוא לא אמר כלום. לא משנה באיזה מצב הייתי. חיכיתי שיחזור לספה, אך זה לא קרה. "פיטר?" קראתי לו.
"אני צריך לעשות שיחה." הוא צעק בחזרה, ושמעתי את הדלת נסגרת כשהוא נכנס לשירותים. צנחתי אחורה ונשפתי בתסכול. העברתי את הזמן בקריאת ספר בזמן שמאש נמנמה על הבטן שלי, מגרגרת בעונג בזמן שליטפתי אותה. מצאתי את עצמי מביטה כל כמה זמן בשעון. שמעתי אותו מדבר בטלפון מרחוק, אך לא יכולתי לשמוע מה הוא אומר.
אוקיי, זה מוגזם, הוא שם כבר איזה חצי שעה! שיעשה את השיחות שלו בבית שלו. בעיה שלו שבבית שלו יש את ההורים ואת אחיו וקצת אחריות. זה לא ייתכן שהוא יבוא לפה, יבוא אליי, ובכלל לא יבלה אותי. מה ההיגיון? הבית שלו הוא לא בית מלון, לעזאזל. אהבתי מאוד לארח ואהבתי שפיטר היה אצלי, אבל הוא נטה למתוח את הגבול ולהרגיש יותר מדי בנוח. אני בחיים לא אהרוס לו את המקום הבטוח שלו, אבל זה מתחיל להימאס עליי. לפעמים אני מרגישה שהוא מתארח אצלי רק בשביל הנוחות של הבית שלי.
"פיטר! מה קורה!" הלכתי לשירותים ודפקתי על הדלת.
"אני יוצא," שמעתי אותו מלמל. גנחתי בעצבנות וחיכיתי שיצא. ממש איבדתי את הסבלנות שלי. הוא פתח את הדלת וסגר את האור מאחוריו.
"אתה הולך לומר לי מה הפאקינג קטע שלך?" שילבתי את ידיי והבטתי בו.
"רוזי. היא שכבה עם מישהו, במסיבה לפני כמה ימים. היא... היא התמזמזה איתי כל המסיבה ו-ואז תפסתי אותה באיזה חדר אקראי עם מישהו..." קולו דעך והבטתי בו, לא מאמינה שאני רואה דמעות בעיניו.
"אוי, פיטר..." לחשתי, מניחה את ידיי על גבו הכפוף ומושכת אותו אליי לחיבוק. עטפתי את ידיי סביבו וליטפתי את גבו, מאמצת אותו אליי. זה הרג אותי לראות אותו כך, ועוד בשביל מישהי שלא עשתה יותר מדי מכדי להיות שווה את ההערכה שלי... או שלו. "דיברת איתה עכשיו בטלפון?"
"המממ," הוא הנהנן, והרגשתי את הדמעות החמימות מטפטפות מעיניו אל כתפי. "היא אמרה כל מיני דברים על זה שהיא לא רוצה למצוא את עצמה בקשר עם מישהו שלא מוכן להודות ברגשות האמתיים שלו..."
אני... אני חייבת להודות שאני מסכימה. לא חשבתי שאני אעריך אותה כך אי פעם, אבל היא כל כך צודקת במה שהיא אמרה. לפתע הבנתי את הסיבות שלה. "מה היא עוד אמרה?" הובלתי אותי ואת פיטר לספה בסלון והושבתי אותו. הוא התנתק ממני וניגב את פניו.
"היא אמרה שהיא כן נמשכת אליי אבל היא רוצה לעצור את זה לפני שזה מתחיל כי היא לא תהיה מסוגלת להיות איתי בקשר." אאוץ'. לפחות היא הסבירה לו למה. "הייתי בטוח שנאבד את הבתולים אחד לשנייה, ואז נמשיך להיות ידידים, אבל לפחות לא נתחרט על הבן אדם שעשינו את זה איתו." אני לא חושבת שאי פעם פיטר ביטא רצון כל כך אישי שלו מולי.
"היא יודעת את זה?"
"לא ממש, לא." הוא משך באפו. "די כיוונתי למקום של ידידים עם הטבות... ככה שזה יהיה בלי התחייבות ואז אם זה ייפסק אף אחד לא יפגע."
"פיטר, זה אף פעם לא עובד. ואם אתה מכניס לזה איבוד בתולים זה בכלל אישי יותר." הנחתי את ידי על כתפו כדי שלא יחשוב שאני נוזפת או שופטת אותו. אם פיטר רצה משהו, הוא נטה להתעלם מכל הסיבות למה לא לעשות את זה, ולהתעלם ממי שעלול להיפגע, כולל עצמו. "אולי... אולי זה למה היא איבדה את זה עם מישהו אקראי במסיבה." מלמלתי. האמפתיה הפתאומית שהרגשתי לרוזי בלבלה אותי מאוד.
"זה נשמע הגיוני," הוא משך באפו שוב. גם אם ההסבר שלי לא נשמע לו הגיוני, הוא ידבק בו. כי ההסבר שהצעתי לא יכול לפגוע בפיטר. להפך, זה אומר שהוא קרוב לרוזי ולכן היא העדיפה מישהו אקראי.
"שאני אכין תה?" הצעתי.
פיטר הניד את ראשו לשלילה. "לא-לא... אממ... אני חושב שאני אזוז. קבעתי עם רוזי לדבר איתה על כל העניין."
"אבל- הרגע דיברת איתה בטלפון..." חצי שעה, רציתי להוסיף. תחושת הניצול הייתה מאוד ברורה בראשי. למה הוא בכלל בא לפה, הא? אני רק מקום מפלט ויועצת אישית (שהוא לא מקשיב לה ועושה את אותן טעויות) שתומכת בו בכל הבולשיט שהוא עושה ולא נותנת לו להרגיש כל כך... ריקני ושטחי.
פיטר לא ענה, ורק נעל את הנעליים שלו,לובש את המעיל שלו. הלכתי אל המטבח והרתחתי לי מים, מפנה את גבי אליו ומגלגלת את עיניי לעצמי. אמלא המצב הרגיש שלו עכשיו, והעובדה שאני כבר מוותרת עליו, הייתי נוזפת בו כמו שהתכוונתי לנזוף בו כשיצא מהשירותים. אבל תמיד יש לו סיבה, בעיה, כאב, או תירוץ.
ולי אף פעם אין, כן.
זרקתי את שקית התה אל הספל, לוקחת נשימה עמוקה כדי להחזיק את עצמי עד שהוא יעוף מפה. שמעתי אותו רוכס את התיק שלו בזמן שערבבתי את התה שלי. לקחתי עוד נשימה עמוקה כדי להרגיע את הרצון שלי להתעמת איתו. הפעם השתיקה עדיפה, הוא במילא לא יבין. אולי פשוט לא אכפת לו? למה אף פעם לא חשבתי על זה? שפשוט לא אכפת לו.
הסתובבתי אליו והנחתי את הספל על השיש. לאחר מבט קצר בעיניו הלכתי אל הדלת ופתחתי אותה בשבילו ללא מילה נוספת. עמדתי ליד הדלת הפתוחה, נושכת את לשוני ונועצת בו את מבטי. כמעט... כאילו רציתי לפגוע בו, עם מבט ושתיקה רועמת.
הוא צעד לכיווני ואל הדלת. "ריי, אני..." קולו נשמע לא בטוח, מעט חושש. הסתכלתי עליו, מדקלמת בראשי את המילים שרציתי שיאמר. הכרת תודה. התנצלות. הכרה בעובדה שאני... לא קיימת רק לטובתו. "מה את חושבת שאני צריך לומר לה?"
"אני לא חושבת כלום." עניתי לו, לא מסתירה או ממתנת את הכאב שלי. עיניו התכווצו מעט עקב טון קולי, לא מבין את חוסר שיתוף הפעולה שלי. זאת בעיה שלו. הוא המשיך להביט בעיניי, בעת שעיניו מרצדות, מנסות לחפש אמפתיה וניצוץ, אך לא מוצא כלום.
"אוקיי..." הוא אמר לבסוף. הוא חיבק אותי, אך לא עטפתי את ידיי סביבו בחזרה. הרגשתי איך הגוף שלו מתקשח כשהבין שמשהו לא בסדר. אל תחבקי אותו. אל תחבקי אותו. "ביי,"הוא חייך, ויצא מהדלת. טרקתי אותה אחריו. הצצתי מהעינית וצפיתי בו צועד באיטיות עד שנעלם משדה הראייה שלי.
השענתי את ראשי כנגד הדלת, נותנת לכאב שלי להופיע על ידי הדמעות שלי. הלוואי שגם לי היה מישהו להתפרק עליו כמו שאני נותנת לפיטר.
בדיוק אז, הדלת נפתחה. קפצתי בבהלה ומיהרתי למטבח, לוקחת את כוס התה שלי ולוגמת ממנה, מנגבת את הדמעות שלי ומושכת באפי. אמא נכנסה הביתה מותשת, ולאחר שהניחה את הדברים שלה על השידה היא נעלה את הדלת.
נראה שהיא הופתעה לראות אותי עומדת עם כוס התה באמצע המטבח. בדרך כלל שהייתה חוזרת אני הייתי בחדר שלי, בקומה העליונה, מתבודדת. לגמתי מהתה שוב.
"היי, בדיוק ראיתי את פיטר בחוץ. מה קורה?" היא שאלה, ניגשת אליי. הזכרת שמו של פיטר הכאיבה לי. היא ראתה שמשהו לא בסדר? פיטר הראה לה? "ריי?" היא שאלה שוב כשלא עניתי.
הנחתי את הספל על השיש וחיבקתי אותה. היא עטפה את ידיה סביבי, ונתתי לעצמי להתפרק. היבבות שלי רעמו כששחררתי כל כך הרבה לחץ אל אמא שלי. לא הגיע לה לראות אותי ככה, כשהיא נותנת לי את הכל.
"ששש... מה קרה?" היא ליטפה את ראשי.
"נמאס לי!" יבבתי. "נמאס לי מכל הכישלונות האלה!" עד לרגע שבו צעקתי את המילים לא הייתי מודעת לכמה שהרגשתי אכזבה, אך רק שהיא לא נבעה מפיטר.
הייתי מאוכזבת מעצמי.
מאוכזבת מהנכשל שלי, מאוכזבת מעצמי שאני כל פעם מוותרת לפיטר, מאוכזבת מעצמי שיש לי מעט מאוד חברים, מאוכזבת מעצמי שאני לא יציבה נפשית, מאוכזבת מעצמי שאני מוותרת כל הזמן.
"אילו כישלונות?" היא שאלה בזמן שהתרחקתי, לוקחת את הספל שוב ומנסה ללגום ממנו למרות הבכי שהקשה עליי לנשום.
"זה מסובך. אני... אני לא רוצה ל-להעמיס עלייך..." גמגמתי, לוקחת עוד לגימה כושלת מהתה ושופכת מעט על סנטרי. לא היה לי אכפת.
"אולי כדאי שתחזרי לטיפול אם כך?"
~~~
היי כולם! אז הולך להיות את הפרק הבא, ואז מתחילה הרומנטיקה! מצטערת על העיכוב של הפרק הזה, לא ידעתי איפה אני רוצה לסיים אותו.
מה אתם חושבים עד כה? זה היה ברור שריי לא הכי יציבה או שעדיין לא? ומה על מה שפיטר עושה לריי, פעם נוספת? האם זה מוצדק? האם ריי כועסת בצדק?
ו א ל כ ס איזה מקסים הוא נכון
אני אתחיל לעבוד על הפרק הבא ביום שבת, אז אני מניחה שפרק יעלה בעוד ככה שבועיים, למי שתוהה. ואז הפרק לאחר מכן יעלה ממש מהר כי הוא כבר מוכן ;)
בהצלחה למי שנבחן בבגרות בהיסטוריה עוד לא התחלתי ללמוד עד כמה נדפקתי??