♥ DON'T BE A GHOST READER, VOTE AND COMMENT ♥
I remember the day you told me you were leaving
I remember the make-up running down your face
And the dreams you left behind you didn't need them
Like every single wish we ever made
I wish that I could wake up with amnesia
And forget about the stupid little things
Like the way it felt to fall asleep next to you
And the memories I never can escape
'Cause I'm not fine at all
Amnesia ~ 5 Seconds of Summer
~
נקודת מבט מייקל
"הואעל סף שבירה, קאלום. הוא צריך את אשטון." אמרתי לקאלום כשישבתי על הספה, מנסה להרגיש בנוח, אבל פשוט הנחתי את רגליי על הרצפה במקום ישיבה מזרחית. הוא ישב לידי, מביא את רגליו לחזהו. באמת הייתי מודאג לגבי לוק.
"אז מה יקרה אם אשטון ימות?" קאלום שאל.
"אז לוק לא יהיה אותו דבר. אני לא יודע אם הוא גם ימות, אבל אני ושב שהוא יאבד את כל השמחה שהייתה לו." עניתי. הוא יהיה מדוכא. לוק מאוד מגונן על האנשים שהוא אוהב. אם הם עוזבים, חלק ממנו גם עזב. אני חושב שאם אשטון ימות, לוק יקבל את כל ההרגלים שהיו לאשטון.
"א-אתה יכול למות מלב שבור?" קאלום שאל, נושך את שפתו. יכולתי לראות שהוא לא רצה לדעת את התשובה, אבל באותו הזמן, הוא כן.
"אני חושב שלמות מלב שבור יהיה חייב להיות בעזרת הידיים שלך.." עניתי, מבין משהו. אם אשטון מת, גם לוק ימות. יכולתי לראות שגם קאלום הבין את זה עכשיו. (ה/מ רק שתדעו אתם באמת פיזית יכולים למות משברון לב)
"לוק לא יהרוג את עצמו, נכון?" לא ידעתי את התשובה לזה. אני לא יודע אם אני מכיר את לוק יותר.
"הוא לא אותו דבר, קאל. אני לא יודע מה הוא יעשה כבר." עניתי בכנת מוחלטת. קאלום פשוט הסתכל עליי, העיניים שלו מתמלאות דמעות. הוא הסתכל למטה, אפילו לא טורח למחות את הדמעות שירדו על פניו.
"אל תבכה, אהוב." אמרתי, מרים את הסנטר שלו עם האצבע שלי. הורדתי למטה את השרוולים של הסוודר שלי, מוחה את דמעותיו של קאלום. הוא פשוט ישב שם, ודמעות נוספות ממשיכות לבוא.
"א-אני לא רוצה שלוק ימות, מייקי. או אשטון. אני לא רוצה א-אף אחד למות." הוא אמר אחרי זמן מה. משכתי אותו קרוב אליי. הוא הניח את הראש שלו על הכתף שלי, ועטפתי את הזרועות שלי סביב חזהו.
"אני גם לא רוצה שהם ימותו, קאל. אני רוצה לספר לך שהכל יהיה בסדר. אבל אם יש דבר אחד שלמדתי מלוק, זה שאנחנו לא יודעים אם הכל יהיה בסדר. אנחנו רק נבטיח דברים שלא ניתנים להבטחה. אז, קאל, יש לי דבר אחר להגיד. לא משנה מה, אל תאבד את עצמך. אל תשכח את האנשים שאכפת לך מהם. פשוט תזכור שזה לא יכול להיות חשוך לנצח, גם אם זה אומר שמישהו אחר יצטרך להדליק את האור." אמרתי לו, עוקב אחר הקווים והצורות בגבו.
"מה קרה למייקל קליפורד שרק דיבר המון בולשיט?" קאלום אמר, צוחק ומוחה את דמעותיו מעיניו.
"אין לי שמץ. התבגרות וחרא אחר." עניתי, צוחק. קאלום צחקק, מרים את ראשו מחזי ומסתכל עליי. נשענתי לעברו ונישקתי אותו.
~
נקודת מבט קאלום
משכתי את עצמי מהנשיקה של מייקל, שהייתה מדהימה. הוא תמיד יודע איך לגרום לי להרגיש טוב יותר. זה אחד מהדברים שאני אוהב בו.
"מייקל?" אמרתי, מכין את עצמי לומר זאת. למה זה כל כך קשה להגיד 3 מילים?
"כן, בייב?" הוא ענה, מתבונן בעיניי.
"א-אני ממש מחבב אותך. ואני חושב... אני חושב שאני אוהב אותך." הודתי, לא שובר קשר עין.
"אני לא חושב שאני אוהב אותך, אני יודע שאני אוהב אותך." הוא אמר, נשען לנשיקה נוספת, שהותרתי בשמחה. הנחתי את הרגליים שלי בכל צד שלו, יושב בחיקו. הוא עטף את ידיו סביב החזה שלי. שמתי את ידיי על הצוואר שלו, מזיז את ראשי ללחי שלו. הוא הזיז את ראשו כך שיינתן לו לנשק את שפתיי. סבכתי את ידי בשיערו, מעמיק את הנשיקה.
נשענתי אחורה, כדי להניח את ראשי על כתפיו. נישקתי את צווארו, משאיר נשיכות אהבה קטנות במקומות רנדומליים. נשענתי שוב לעברו, מנשק אותו שוב. השפתיים שלנו זזו בתיאום מושלם. החזרתי את ראשי לכתף שלו, מתפעל מתווי פניו.
"אוהב את מה שאת רואה?" הוא שאל, מגחך. הנהנתי, מנשק אותו שוב. אחרי הנשיקה, השענתי את ראשי כנגד מצחו.
"יש לנו משהו לעשות היום?" שאלתי אותו, משאיר את מצחי כנגד שלו. קיוויתי שהוא יגיד לא כדי שאוכל לבלות את כל היום שלי איתו.
"תן לי לבדוק רגע." הוא אמר, מוציא את הטלפון שלו. שיחקתי עם הסוף של שרוולי הסוודר שלו כשהוא בדק.
"פאק." הוא אמר. נתתי בו מבט שואל, והוא הראה לי את המסך שלו. לקחתי את זה, קורא את מה שכתוב. הפה שלי נפתח בתדהמה.
זה היה היום הולדת של אשטון.
"הוא בקומה כבר זמן כל כך ארוך?" שאלתי. זה כבר מאז יוני שהוא בקומה, לא?
"טוב, הוא בקומה מאז ה20 ומשהו ביוני. משהו כמו תשעה או עשרה ימים? הולי שיט." מייקל ענה. חשבתי שהוא יתעורר ביום השני. אני חושב שלוק שם ברגע זה.
"אנחנו כנראה צריכים להיות שם, לא? אני חושב שלוק צריך קצת נחמה." אמרתי. אם ניקח בחשבון את מה שמייקל אמר לי על הברייקדאון שלי, אני חושב שהוא זקוק לזה.
"המון נחמה. קדימה, בוא נתארגן." הוא אמר. באתי לרדת מחיקו, אבל הוא תפס את רגליי ונשא אותי לחדר שלו. החזקתי את ידיי הדוקות סביב הכתפיים שלו, לאור הסיבה שלא התחשק לי ממש ליפול.
"תודה." אמרתי, מסתכל מטה ומסמיק. הוא צבט את הלחי שלי והלך לארון שלו. גיחכתי על הבדיחה שעלתה בראשי.
"הי! צא מהארון! אתה יוצא איתי, זוכר?" אמרתי, מנסה לא לצחוק כשאמרתי את זה. הוא הפך אותי, גורם לי לפרוץ בצחוק.
"פשוט תחליף בגדים, חתיכת חרא." הוא צחק, לוקח כמה בגדים והולך לעבר השירותים. נעצתי בו מבט, והוא עשה לב עם הידיים שלו. צחקתי ועשיתי את זה בחזרה, עם חיוך ענק על הפרצוף שלי.
הוצאתי את הבגדים מהתיק שהבאתי כי ידעתי שאשאר לישון אצלו. לבשתי את חולצת הNASA שלי וזוג סקיני ג'ינס שחורים עם קיפול בעקב. לקחתי את הואנס השחורות שלי והחלתי לנעול אותן.
שמעתי את הדלת של השירותים נפתחת, רואה את מייקל צועד לעברי. הוא לבש חולצת דגל אמריקאי וסקיני ג'ינס שחורים.
"אתה אוסטרלי. אנחנו באנגליה. תוריד את החולצה הזו." אמרתי, מנענע את ראשי וצוחק.
"ישיר." הוא אמר, מנענע את גבותיו. זרקתי עליו כרית, גורם לו לצחוק אפילו חזק יתר.
"אתה יודע למה התכוונתי." אמרתי, מחייך. הוא לקח את נעליו ונעל אותן.
ויצאנו לעבר בית החולים.
~
נקודת מבט נייל
"בבקשה אל תקשה על עצמך, דארלינג." ניחמתי, מחבק את זאין חזק יותר. הרגשתי את דמעותיו נופלות על החולצה שלי.
"זה הכל אשמתי, נייל. אני הסיבה שהוא נמצא בבית חולים." הוא אמר, בוכה חזק יותר. כרכתי את רגלי סביבו, משנה את התנוחה שלי על חיקו. משכתי את עצמי אחורה, מכריח אותו להסתכל עליי. זה הרג אותי לראות אותו כזה עצוב.
"זה לא אשמתך. אני יודע שבריינת את אשטון, אבל זה לא אומר שהכל בגללך. אתה לא ידעת מה היית עושה, זי. כולנו טיפשיים לפעמים." אמרתי, מנשק את לחיו, לא מתייחס לעובדה שהלחי שלו הייתה ספוגה מדמעות.
"אבל, נייל, אני הייתי-" קטעתי אותו בנשיקה על שפתיו. דחפתי אותו על הספה, יושב על הבטן שלו.
"תפסיק לדבר. אתה מושלם." אמרתי, נשען ושותל נשיקה קצרה על שפתיו. לקחתי את היד שלו ושיחקתי בצמידי החוטים שלו. הוא פשוט בהה בי.
"זה היום הולדת של אשטון היום!" הוא פלט ברנדומליות. שכחתי לגמרי.
"הו, אלוהים! זה באמת היום הולדת שלו!" אמרתי, יורד מבטנו של זאין והולך לעבר הדלת.
"לאיפה אתה הולך?" הוא שאל אותי.
"טוב, אתה לא חושב שכדאי לנו לבקר אותו בבית חולים ולראות אותו?" שאלתי. חשבתי שכדאי. או אולי זה רק אני.
"לא, אתה לגמרי צודק." הוא אמר, מנענע את ראשו והולך לעבר הדלת איתי.
"אנחנו יכולים לאכול ארוחת בוקר קודם?" שאלתי.
"כמובן, בייב." הוא אמר, נשען לעברי ומנשק אותי. הוא התרחק הרבה יותר מהר משרציתי.
עברתי לצד הנוסע במכונית של זאין, ומשכתי בידית. זה היה נעול. עשיתי את זה שוב ושוב, מחכה שזאין יפתח את המכונית, וכנראה מעצבן את זאין לגמרי.
"תירגע, אני פותח את זה." הוא אמר, לוחץ על כפתור בשלט שלו. שמעתי את הביפ, מסמן שזה היה פתוח. משכתי בידית הדלת.
~
נקודת מבט זאין
סגרתי את הדלת. הכנסתי את המפתחות שלי, מניע את המכונית ויצאתי מהחנייה.
"איפה אתה רוצה לאכול?" שאלתי.
"שם!" הוא ענה, מצביע למקום שהיה מולנו. הסתכלתי לכיוון שאצבעו הצביעה עליו.
"קריספי קרים?" שאלתי, מוודא שאני מדבר על המקום הנכון. הוא הנהן. הוא נראה ממש נרגש רק ללכת לחנות דונאטס קטנה. אני חושב שזה די מתוק, אם אני כנה לגמרי. (רק שתדעו, לקריספי קרים יש את הדונאטס הכי טובים בעולם. ה/מ)
"על מה אתה חושב?" נייל שאל, מסיח את דעתי. מה הוא אמר הרגע?
"מה?" שאלתי, פונה לחנייה של קריספי קרים.
"על מה אתה חושב? בבקשה תגיד לי שאתה לא חושב עדיין על אשטון." הוא אמר, נותן לי מבט סימפטי.
"לא, אני חושב עכשיו על כמה שאתה נראה חמוד." אמרתי, מסתכל עליו מזווית עיניי. צפיתי בו כשהוא הסמיק, מסתכל מטה ומחייך.
"יופי. ברצינות, אני צריך להתחיל לקנא על כמה שאתה חושב על בחור אחר." הוא הקניט, יוצא מדלת המכונית הפתוחה. צפיתי בו יוצא, מחייך מהמראה שלו.
"תפסיק לבהות ותצא מהמכונית." הוא אמר, צוחק. נשארתי איפה שהייתי רק כדי להכעיס אותו. הוא יצר רובה עם ידיו, מתקרב לחלון הפתוח שלי ומכוון אותו עליי.
"אדוני, אני צריך לבקש ממך לצאת מהרכב. אדוני! צא מהרכב וקנה לחבר שלך ארוחת בוקר!" הוא אמר, מזייף קול נמוך. צחקתי, מעלה את החלון שלי ומוציא את המפתות מהמכונית. פתחתי את הדלת, יוצא ומשלב את אצבעותיי עם האצבעות של נייל.
הלכנו למסעדה, נהנים מהריח המתוק של המטעמים המתוקים. נייל חייך, נשען לעברי ונותן לי נשיקה. חייכתי, והלכנו לעבר הקופה.
"מה אתה רוצה, בייב?" שאלתי את נייל. הוא הסתכל על כל האפשרויות, מצביע לעבר דונאט השוקולד שהיה מכוסה בסוכריות קטנות במגוון צבעים.
"שניים כאלו, בבקשה." הזמנתי. אישה, בערך בת 30, חייכה לאור האצבעות המשולבות שלי ושל נייל. נחמד לראות היא לא הומופובית. היא נתנה לנו את הדונאטס שלנו, מגישה לנו אותם בשקית נייר. שילמתי ולקחנו את השקית לדרך, אוכלים אותם בנסיעה לבית החולים. נאנחתי, כשעולה מחשבה בראשי שאני מקווה שתהיה נכונה.
אולי אשטון יתעורר היום.
~
נקודת מבט הארי
הסתכלתי על השמש דרך הרווחים בין האצבעות של לואי. הוא ישב בישיבה מזרחית, הראש שלי על חיקו. אחת מידיו שיחקה עם התלתלים שלי, היד השנייה משולבת בשלי. שיחקתי עם האצבעות שלו, חושב על כמה שאני בר-מזל שיש לי אותו. הוא התחיל לנחם אותי כי הייתי נסער לגבי אשטון. הטלפון שלי זמזם, על מסך הנעילה מופיע בגדול: 'יום ההולדת של אשטון!!'. התחלתי לבכות והוא הציע שנלך לפרק. שלוש שעות כאן באמת יכולות להרים את המצב רוח של כל אחד.
"אתה שמח עכשיו?" לואי שאל אותי, מסובב תלתל סביב אצבעו. הנחתי את היד שלי על החזה שלו, מסתכל על העלים של העץ שישבנו מתחתיו.
"האמת שאני הרבה יותר שמח. אבל אני די רוצה לראות את אשטון. אפשר?" שאלתי. רציתי לראות את אשטון כל היום. ידעתי שאני אהיה ממש נסער אם אראה אותו, אז ממש ניסיתי שלא. אבל הדחף לראות אותו לא הלך, אז אולי אני פשוט אוותר.
"כן, כמובן שאנחנו יכולים." לואי אמר, רוצה לעמוד. עצרתי אותו.
"לא, עוד לא. אני רוצה להישאר כאן עוד קצת." אמרתי. הוא חייך, קם ומושך אותי לגשר איתו. הוא ישב, נותן לרגליים שלו להתנדנד. חיקיתי את פעולותיו, צופה בו מזיז את רגליו מעלה ומטה באיטיות.
ואז הוא דחף אותי למים לפתע.
"מה לעזאזל?" צרחתי, מסתכל למעלה על לואי הצוחק. שילבתי את זרועותיי בכעס, גורם לו לצחוק אפילו חזק יותר.
"לואי! אין לי בגדים נוספים פה!" אמרתי, מרביץ לרגליו.
"אל תדאג, אהוב. הבאתי בגדים נוספים ומגבות." הוא אמר, בועט בבטני בקלות עם הרגל שלו.
"הו, אז אני יכול לעשות את זה." אמרתי, גורם לו להיות מבולבל. החזקתי בקרסולים שלו ומשכתי אותו למים איתי. הוא עלה באיטיות, השיער שלו מכסה את פרצופו. חילקתי את השיער שלו לשניים, מחייך כשהוא יכל לראות אותי.
"אתה חתיכת חרא." אמר, מכווץ את עיניו לעברי ומחייך. חקתי, משחק עם השרוולים של הסוודר הספוג במים שלי. הסתכלתי על לואי, צופה בו מוריד את החולצה הרטובה שלו, משתמש בזה כדי להתיז עליי מים. צחקתי, משתמש בידי כדי להגן עליי מפני המים שהכו בי. לקחתי את החולצה ממנו, זורק אותה על הגשר. הוא תפס את רגליי ואני תפסתי את הצוואר שלו, נשען לנשיקה. עצרתי כשהיה רווח קטן בין שפתינו. מה אם האנשים האחרים בפארק הם הומופוסים? הסתכלתי על לואי בעיניים, נושך את שפתי. הוא סגר את הרווח, לא שם לב לאנשים האחרים בפארק.
"לואי, יש פה אנשים. מה אם הם לא רוצים לראות אותנו מתנשקים?" שאלתי. הוא פשוט משך בכתפיו. הורדתי את ידיי מהצוואר שלו, צף על גבי. הוא הפיל את רגליי, צוחק כשירדתי מטה.
"עכשיו אתה החרא. שוב." אמרתי כשצפתי מעלה שוב. הוא פשוט צחק. צבטתי את אוזנו, צוחק כשהוא התכווץ מכאב.
"עכשיו אני זה שצוחק." אמרתי, תוקע אצבע בלחי שלו. הוא הפך אותי, גורם לי לצחוק ולכרוך את זרועותיי סביבו.
~
נקודת מבט לואי
עזבתי את הארי, מחזיק בגשר ומרים את עצמי מעלה. הצעתי להארי יד, שהוא לקח בשמחה. הלכנו בחזרה למכונית, לוקחים את המגבות. הארי התחיל לייבש את שיערו, שידעתי שיגרום לשיער שלו להיות מאוד מתולתל.
"קדימה, בוא נלך למאפייה מסביב לרחוב. אנחנו יכולים להחליף שם בגדים." אמרתי. הארי הנהן, לוקח את הבגדים שלו ועוקב אחריי. נכנסנו פנימה, שואלים היכן היו השירותים. חיכיתי שהארי יחליף בגדים קודם, כדי שאוכל להחליף לאחר מכן.
יצאתי מהשירותים, מחפש את הארי. ראיתי אותו כבר בחוץ, יושב על ספסל ומחכה לי. יצתי מהדלת וחייכתי לעברו. הוא קם והלך לעברי, מושיט לי קאפקייק.
"הרגשת רע שנכנסנו ולא קנינו שום דבר, נכון?" שאלתי, מרים גבות לאור הקאפקייק שהחזקתי בידי. הוא הנהן, אשם, לוקח ביס מהמאפה שלו. פשוט צחקתי, לוקח ביס משלי.
"הם ממש טובים. למה לא היינו פה כבר?" שאלתי, מוחה את הזיגוג משפתיי.
"אתה מתכוון למה אתה למה לא היית פה קודם? אמ, אני כאילו, עבדתי פה." הארי אמר, מלקק את הציפוי שנשאר על שפתיו. נשארתי עם פרצוף המום, אבל אז משהו התחבר לי.
"זה למה אתה יכול לאפות ממש טוב, נכון?" שאלתי.
"נו שיט, שרלוק." הוא אמר בציניות.
"רגע, אז אתה בסדר עם לקלל עכשיו, נכון?" הוא שאל, מנסה לתקן את הטעות שלו.
"כמובן, האז. אני קיללתי בעצמי קודם." אמרתי, מחייך לאור העובדה שהוא וידא שאני בסדר עם זה. הוא פשוט חייך, והלכנו לעבר המכונית בשקט. הארי סוף סוף דיבר כששנינו היינו במכונית, הבגדים הרטובים שלנו עכשיו מאחורה.
"אנחנו נוסעים לבית חולים."
~
נקודת מבט ליאם (עד מתי 8498309 נקודות מבט בפרק ה/מ)
הסתכלי על השלט, מנסה לקרוא מה זה אמר. ניסיתי למצוא את בית החולים שאשטון היה בו. שכתי את השם מכיוון שעבר זמן מה מאז שהייתי שם. רק ראיתי את היום הולדת שלו בלוח השנה שלי והבנתי כמה שהתגעגעתי אליו.
לא הייתי מודה בזה לאף אחד, כולל אני, אבל באמת התגעגעתי לאשטון. בכיתי חצי שעה אחרי שראיתי את השם שלו היום. החלטתי שאני צריך לבקר אותו, הרי זה היום הולדת שלו. והוא- אולי היה החבר הכי טוב שלי.
הסתכלתי על שלט, מצליח להבין אותו אחרי שראיתי אותו. נאנחתי בהקלה. סוף סוף מצאתי את בית החולים! הגיע הפאקינג זמן. נכנסתי למגרש החנייה, להוט לראות את אשטון.
~
נקודת מבט לוק
הייתי בחדר של אשטון מהרגע ששעות הביקור החלו. זה היה היום הולדת שלו, אז חשבתי שכדאי שאהיה פה כל היום. תיארתי לעצמי שכולם יהיו פה גם. זה די מובטח, נכון? אחרי הכל זה היום הולדת שלו.
גם קניתי לו עוגה. היא מצופה בעוגיות אוראו. חשבתי שזה יהיה די חמוד.
"אתה תתעורר ליומולדת שלך, נכון?" שאלתי את אשטון, מחזיק בידו בעדינות ומשפשף אותה עם אגודלי ברכות. לא קיבלתי תגובה. לא הייתה תגובה כבר זמן מה.
"אוקיי. טוב, אני חושב שכולם יהיו פה היום. זה ממש מרגש, נכון?" שאלתי שוב, מקבל את אותה התגובה כמו קודם. לא קיבלתי תגובה קודם. אז למה חשבתי שהפעם זה יהיה שונה?
"אוקיי." אמרתי, מוציא את הטלפון שלי, פותח את טאמבלר. ראיתי פוסט של מעריצה בפיד שלי.
'מה קרה לסרטונים של פייבסוס? לא ראיתי אחד כבר המון זמן... בנים בבקשה תגיבו אם אתם רואים את זה.'
הם דואגים לגבינו? החלטתי לענות לה.
'אנחנו חווים בעיות אישיות כרגע... אני לא יודע מתי נצלם את הסרטון הבא. אני ממש מצטער.'
האמת שהרגשתי די אשם לאחר זה. הייתי כל כך מודאג ששכחתי לגבי כל דבר אחר. אבל היה בי גם חלק שחשב שלא אמור להיות לי אכפת בכלל אם אני נעלם לזמן מה. היו המון דברים שקרו הרגע בחיי, ולפרסם סרטונים ביוטיוב לא היה במיוחד הדבר הכי חשוב בחיי בזמן זה. הדבר הכי חשוב בחיי כרגע נמצא מולי, ישן.
נאנחתי, מבריש את שערי הסבוך עם אצבעותיי. זה לא היה מעוצב כרגיל, וכל מה שלבשתי היה אותם ג'ינס מאתמול ואת חולצת הנירוונה שלי. הנעליים שלי נזרקו לידי.
"הי, מייט." מייקל בירך אותי לשלום, הוא וקאלום נכנים לחדר. נופפתי להם, מחזיר את תשומת הלב שלי לאשטון.
"איך אתה?" קאלום שאל, שם את ידו על כתפיי. הייתי מוריד את ידו ממנו, אבל הייתי יותר מדי עייף מלנסות. פשוט משכתי בכתפיי.
"כולם פה, לוקי." מייקל אמר, פותח את הדלת ומכניס את האנשים לתוך החדר. צפיתי בליאם, הארי, לואי, נייל וזאין נכנסו לחדר. הפניתי את ראשי. חשבתי שרציתי שכולם יבואו היום. עכשיו אני מבין שאני פשוט רוצה להיות לבד עם אשטון.
"ה-היי." מילמלתי, מסתכל על הקיר. לא רציתי לראות אף אחד מלבד האדם שהחזקתי את ידו.
"הי, לוק. מה אתה מחזיק?" נייל שאל אותי. לא רציתי לענות לשאלה בכנות. כי אז אף אחד לא יעזוב אותי בשקט.
כי אני לא בסדר בכלל. (cause i'm not fine at all- עכשיו יש רפרנסים לשיר בכותרת. ה/מ)
"אני בסדר." אמרתי, מסיט את ראשי ומחייך בקטנה. הם חייכו גם, נותנים בי מבט סימפטי.
"אני ניחשתי שכולם יהיו כאן היום. הבאתי עוגה." אמרתי, מצביע על הקינוח שהונח על השולחן.
"אבל די שכחתי מזלגות וחרא אחר. אני אלך לקחת כמה מהקפיטריה." אמרתי, נעמד. יצאתי מהדלת, אסיר תודה שיצאתי מהשתיקה המביכה הזו. גם לא אהבתי את המבטים שלהם. כולם הסתכלו עליי כאילו הייתי משוגע.
אני לא משוגע.
נכנסתי למעלית, לוחץ על כפתור ה'קומת קרקע' ונשענתי כנגד המעלית, שוב מכניס את אצבעותיי ל/שערי. חיכיתי בסבלנות שהדלת תפתח, יוצא ברגע שהיא נפתחה. נכנסתי לקפיטריה, הולך לעבר איזור הסכו"ם.
החלטתי שמזלגות מפלסטיק יהיו יותר טובים ממתכת, כי הבאתי אותם לחדר. ניסתי להגיע לכלים מפלסטק, בטעות מחליק את ידי ליד סכין, שגרמה לי לדמם.
אפילו לא מצמצתי.
לקחתי את המזלגות ויצאתי משם לפני שהמחשבות שלי יהיו שוב במקום האפל הזה. כשנכנסתי למעלית, ניקיתי את הדם עם החולצה שלי.
נכנסתי לחדר כאילו כלום לא קרה.
~
אכלנו עוגה, מדברים על דברים רנדומליים. לא אמרתי מילה אחת. פשוט ישבתי שם, צוחק מדי פעם.
"על מה אתה חושב, לוק?" מייקל שאל, מסיח את דעתי ממחשבותיי.
"הממ?" שאלתי.
"על מה אתה חושב?" הוא חזר על עצמו, מסיט את תשומת הלב של כולם אליי.
"אני חושב על זה שהלוואי שהייתה לי אמנז'יה. הייתי שוכח את כל הדברים הטיפשיים הקטנים, ולא הייתי עצוב, ולא הייתי מרגיש בודד. או שמישהו יגיד לי שזה פאקינג חלום, ושום דבר מזה אמיתי. אני פשוט מקווה שהוא לעולם לא יחמוק ממני, כי אני חושב שגם אני חומק מהכל, אתה מבין? אני פשוט- אני לא בסדר בכלל." אמרתי, דמעות זולגות על פניי. לא ממש חשבתי כשאמרתי את זה. אני מניח שהאמת פשוט חמקה מהפה שלי.
"סליחה." אמרתי, לוקח ביס מהעוגה שלי כאילו הכל היה טוב. שום דבר לא היה טוב. אבל אני לעולם לא אגיד להם את זה. חייכתי, מראה להם שאני בסדר.
למרות שהייתי מרחק שנות אור מלהיות בסדר, אף אחד לא שאל אותי שוב שאלה כל הלילה. כולם עזבו בסוף, משאירים אותי לבד עם אשטון. נאנחתי, אסיר תודה שהייתי לבד סוף סוף. לקחתי את חבילת האוראו שהשארתי על השידה של אשטון, פותח את זה ואוכל עוגייה.
"אתה יודע, אתה צריך כינוי. משהו חוץ מאש, שרק אני אוכל לקרוא לך ככה." אמרתי, חושב על כינויים בראשי. המשכתי לחשוב עד שאחד ריחף לראשי.
"אני חושב שהכינוי שלך הולך להיות חתלתול, כי אתה מתוק. אני אוהב את זה." אמרתי, מחייך. שיחקתי עם השיער של אשטון.
"מה הזמן עכשיו?" שאלתי, למרות שאף אחד לא שמע אותי. בדקתי את הטלפון שלי, רואה שזה היה 19:58.
"פאק, נותרו לי רק שתי דקות איתך. האחות הבלונדינית תיכנס ותקרא לי מר. המינגס. פשוט תחכה לזה, אש. אני מבטיח לך שאני צודק." אמרתי, מלקק את הקרם בעוגייה.
האחות הבלונדינית נכנסה לחדר.
"מר. המינגס? שעות הביקור הסתיימו להיום." היא אמרה.
"אוקיי. אני יכול דקה?" שאלתי. היא הנהנה, עוזבת את החדר כדי לתת לי פרטיות. צחקתי.
"רואה? אמרתי, צוחק אפילו יותר. הגנבתי אוראו לידו של אשטון, מכין את מילותיי לפני שאלך.
"בבקשה תתעורר בקרוב, חתלתול. אני פשוט צריך אותך. כי אני לא בסדר בכלל."
~
ה/מ