ממליצה לכן לרענן את זכרונכן בפרקים:
פרק 46- השבת. (הפרק האחרון שקראתן)
פרק 18- תתחילי להתרגל. (לא חובה)
פרק 27 -לא בנוי לאהבה. (הכרחי😀)
נקודת המבט של עומרי:
״איך הלחץ של כיתה יא׳?״ אבא הניח את המפית על השולח ונעץ מבט מתמשך באלי.
״בסדר...״ היא ענתה בעודה מקלידה דבר מה באייפון.
״מה איתך?״ הוא הסיט את מבטו אלי, ״גם.״ הנהנתי.
״יופי.״ אבא סיכם וקם מהכסא.
״תודה אלנה, טעים כמו תמיד.״ הוא קרא לעברה. היא חייכה בתגובה.
״את באה?״ הוא הפנה את מבטו אל אמא שלי, היא בדיוק שתתה מכוס היין שלה.
״אעזור לאלנה ואבוא.״ היא הרימה אליו מבט קצר וחזרה ללגום מהכוס.
הוא הנהן ופילס את דרכו אל עבר גרם המדרגות.
״מה הייבוש?״ אמא שאלה כשצעדיו של אבא שלי התרחקו.
״מה?״ אלי שאלה מיד.
״לא תזיק לכם קצת אמפטיה כלפיו.״ היא נעצה בה מבט נרגז ובהעדר מודעות עצמית גבוהה מצאתי את עצמי נושף אוויר בחוסר סבלנות ובכך מושך את תשומת ליבן.
״מה?!״ היא הפנתה את זעמה אלי.
״כלום.״ השבתי מיד.
״הוא אבא שלכם... טיפה נחמדות, טיפה כבוד. תתאמצו אם זה קשה!״ היא הרימה את קולה שהרים גם את סף העצבים שלי ושל אלי.
״עדיף שאסתום.״ מיסמרתי אותה במבט יוקד. אלנה הרעישה עם הכלים ששטפה ורק טיפש לא היה מבין שהרעש היה בעל כוונה תחילה. הסטתי את מבטי אליה, ניצוץ של אזהרה בקע מעינייה שדרשו ממני להרגע.
הרמתי את צלחתי ועשיתי את כיווני אל עבר המטבח, מתעלם מנאום מתיש שאמא שלי החלה עקב השתיקה שלי.
״אמא, שחררי,״ הקול של אלי היה חסר טעם וחיים. ׳שמש׳ זה הכינוי של אחותי במשפחה המורחבת והפעמים היחידות בהן היא באמת קודרת הן פעמים שכוללות את ההורים שלי בתמונה. שינויים במצבי הרוח של אלי אף פעם לא חומקים מעיני ומהרגשתי, אני שונא את הגרסה המרוקנת הזו שלה והידיעה שהיא נגרמת כתוצאה מאינטראקציה עם ההורים שלנו, מחדדת בי את ההבנה שהקשר המשפחתי פה דפוק מהיסוד.
מיהרתי להכניס את הצלחת למדיח בשניה שסיימתי להעביר עליה שטיפה מהירה עם הברז.
״אלי,״ קראתי בעודי עושה את דרכי לעברה במהירות.
מבט מהיר באמא שלי הספיק כדי להבין שגופה מתודלק מספיק בשביל שלא תכנע לשתיקה. זעם בתוספת יין זה שילוב קטלני, אומר אחד שיודע.
עיניי התעכבו עליה שניות נוספות, סורק אותה באופן מעמיק שהזכיר לי כמה היא דומה לאלי רק בגרסה מבוגרת וכמה נאה היא יכלה להיות לולא העייפות הניכרת והאפלולית שעינייה שידרו.
״ליאורה, כדאי שתעלי לנוח מותק.״ אלנה פצתה את פיה לאחר שאמי שתקה לרגע בעוד שעינייה מונחות על אלי כמי שממתינה לתשובה. עינייה שידרו אכזבה שידעתי שתעיק על אלי במהלך כל היום.
״אמא, חלאס להסתכל עליה ככה.״ דרשתי ועקפתי את השולחן. אלי התקרבה אלי כשנעמדתי לצידה.
״למה?״ היא הרימה את גבותייה בתמימות שלא קניתי.
״הרגע היא אמרה לי שאני כפוית טובה כשהיית במטבח,״ אלי פלטה בקול צרוד.
״ואני עומדת מאחורי המילים שלי.״ פנתה אליה אמא.
״למה? כי אני לא מסוגלת לשחק את ההצגה שלכם בכל ערב שישי? לשחק דמות במשפחה מגובשת שאוכלת ביחד?״ קולה טיפה רעד. ״אתם לא יודעים שיט על החיים שלי, ובשניה אחת אתם מצפים ממני להיות אמפטית ונחמדה כלפיכם!״
אלנה מלמלה בלחש מילים שלא הצלחתי לשמוע.
״אמא, אני מנסה להיות בסדר. לא פגעתם בי באופן מודע ולכן אני שומרת לכם חסד על כך מה שאתם כן מעניקים לי ולוקחת את היחסים בפרופורציות הנכונות. ראית שעניתי לו יפה, נכון? יותר מזה אני לא יכולה. אז די, שחררי. תפסיקי לחפש אותי.״ היא ביקשה. המילים שלה היו פשוטות, כנות אבל דמו לזעקה משחררת. כאבתי את הכאב שלה ומצד שני שמחתי שהיא פרקה את שעל ליבה. מעדיף אותה ככה ולא כנועה ושותקת.
הרמתי אליה את עיניי, מקרוב היה אפשר להבחין בשפתה התחתונה שרעדה קלות. הושטתי את ידי אל כף ידה ועטפתי אותה. אלי נאנחה בכבדות והוסיפה במלמול מהיר, ״לא אחזור על השיחה הזו שוב. נמאס לי להסביר את עצמי בכל פעם מחדש. אני צריכה ללכת.״ היא הסתובבה, הרפתי מידה והיא החלה להתרחק. עיניי עקבו אחר גבה עד שנעלם מזווית ראייתי.
״גם לך יש משהו להוסיף?״ אמא שאלה בקול ששידר חוסר אונים מוחלט.
״ליאורה...״ אלנה חלפה על פני השולחן והתקרבה אליה.
הנדתי בראשי לשלילה ושידרתי אליה מבט ריק רגע לפני שהסתובבתי גם אני והחלתי לצעוד אל עבר המדרגות.
״עומרי,״ היא קראה, המשכתי להתקדם. לא רציתי לפגוע בה עם האמת שלי וידעתי שאני עלול.
״עומרי!״ היא צעקה, הסתובבתי מיד. ״מה?״
״מה החסרנו מכם?! הענקנו לכם עולם!״ היא יבבה בקול סדוק. אלנה אחזה בזרועה הימנית וניסתה להשאיר אותה זקופה.
התלבטתי אם לשאול את השאלה הרטורית שהייתה לי על קצה הלשון, לא עברה שניה והגעתי להחלטה. ״חבר של הבת שלך בגד בה לפני שלושה חודשים, ידעת את זה?״ שאלתי. פיה נפער, עינייה שידרו ייסורים כנים. אמא שלי אוהבת את אלי, מעולם לא היה לי ספק בכך. היא אוהבת את שנינו ותכאב עד כלות עקב כאבנו. ״מה זה עולם בשבילכם? כוח? מעמד? כסף?״ הדגשתי את המילה האחרונה בטון נחרץ.
״אם זה העולם בשבילכם, אז כן. הענקתם לנו את העולם שלכם.״ הידקתי את לסתי בחוזקה שהכאיבה. אני גיבור עד שזה מגיע אל ההורים שלי, אין לי את היכולת לתקוף אותם במידה שאני תוקף את השאר. למרות שמהם אני הכי מאוכזב, אני לא מסוגל. אני מרגיש כלפיהם חמלה עצומה.
״קטנה שלי...״ היא מילמלה כשהפנימה את דבריי.
שטף של דמעות זלגו מעיניה.
אלנה הידקה את אחיזתה ואספה אותה לחיבוק.
״ידעת מכל זה?״ אמא שלי הרימה את מבטה אל אלנה שבתגובה השפילה מבט.
אמא הנהנה ועצמה את עינייה בחוזקה שניות ארוכות שעוררו בי דאגה ששנאתי.
כשפקחה אותן הן היו אדומות, יוקדות, נעוצות בי.
״איך היא מרגישה?״ הצרידות שבקולה העידה על התסכול הכבד שחשה. ״היא בסדר.״ מילמלתי, ״היא בסדר עכשיו.״ הוספתי. אמא שלי הנהנה הנהון נוסף רגע לפני שהסתובבתי והקדמתי אל עבר גרם המדרגות.
בצעדים מהירים עליתי ועשיתי את דרכי אל חדרה של אלי. ״לאן?״ שאלתי אותה כשנכנסתי, מסתכל עליה שורכת את האולסטאר הלבנות שנעלה.
״אושר.״ היא ענתה קצרות.
״אתה גם בא, לא?״ היא שאלה ומצאתי את עצמי מהרהר. הידיעה שאלי וכל החברים שלהן יהיו שם מבאסת אותי.
״כן.״ השבתי ויצאתי מהחדר.
התקדמתי אל עבר המסדרון השמאלי המוביל אל חדרי וכשנכנסתי אליו, המיטה קרצה אלי. השתוקקתי לשינה כבדה. הדרמה הטורקית שאמא שלי שאבה אותנו אליה סחטה ממני אנרגיות אבל איכשהו, כנגד התשישות והפיתוי מצאתי את עצמי תוך מספר דקות לבוש בג׳ינס שחור ובחולצת טריקו פשוטה בצבע אפור, מאורגן ליציאה. ניתקתי את האייפון שלי מהחיבור למטען ויצאתי מהחדר.
״את באה?״ פתחתי את דלת חדרה והסתכלתי עליה.
״כן.״ השיבה ונעמדה מיד.
היא לבשה חולצה שחורה רופפת ומכנסי פליז גבוהים בצבע לבן.
״ככה?״ בחנתי אותה בגלוי.
היא הרימה אלי את עינייה וגלגלה אותן בשניה שהבחינה בהבעתי. ״אתה שוכח לאן הולכים...״ מלמלה וחלפה על פני.
״בטוחה?״ שאלתי, צועד בעקבותיה.
״אתה כזה בוצי לפעמים.״ היא פלטה בטון מזלזל.
״אני מה?״ עיוותי פרצוף.
״בוצי, תקוע, כבד, כל מה שההפך מקליל.״ השיבה לשאלתי, בעוד גבה עדיין מופנה אלי.
לאחר שניות קצרות היא הסתובבה ודפקה מבט תמה, ״ובכן, אשף העקיצות וההקנטות. אני אמתין עוד הרבה?״ היא הרימה גבה בשאלה. הרמתי את כתפיי, באמת שלא היה לי חשק לוויב מהסוג שהיא ניסתה לחתור אליו, אבל ידעתי שהיא זקוקה לו בגלל התקרית עם אמא שלנו. ״לא שמתי לב, מצטער.״ השבתי.
״מה?״ קמטטוט זעיר צץ בן גבותייה.
״אלייך. חשבתי נידפת מכאן כשעשיתי פו.״ הבלבול שלה התעצם. ״הרי את קלילה כל כך, לא כבדה, לא בוצית. עלה נידף.״ לא שנון שלי וממש מאולץ, אני יודע. אבל אזרתי מאמץ וניסיתי. חיוך קטן ריצד על שפתייה וזה כל מה שרציתי.
כי לראות את אחותי שמחה זה כל מה שאני רוצה וארצה תמיד. לשם אני מכוון בכל רגע לצידה עד כדי כך שהזעם על האקס שלה מצית לי את הדם, בעיקר ברגעים בהם אני שקוע במחשבות ובהרהורים. הידיעה שהיא התייסרה בגללו מכאיבה לי ואני יודע שלא ארגע עד שהוא ישלם על כך שפגע בה גם אם זה יגבה במחיר שיפגע בי פיזית... או פלילית, לצערי.
...
הדרך לביתה של אושר הייתה מהירה הודות לאופנוע.
״אני מסמסת לאושר שהגענו.״ אלי מלמלה כשנכנסנו לבניין. התקדמתי אל עבר גבי שחייך אלי, ״מה קורה גבר?״ הוא שאל וטפח על הכתף שלי כשהגעתי אליו.
״חופש לשבת אין?״ חייכתי והוא הרים את כתפיו ושידר הבעה תשושה, ״הלוואי...״ השיב בפשטות.
״גבי!״ אלי קראה מאחוריי. הוא הסיט אליה את מבטו וחיוכו התרחב. ״מה שלומך, אלי?״
״רגיל, אתה יודע.״ היא השיבה בקלילות האופיינית לה וחייכה.
כשנכנסנו אל המעלית היה לה דחוף להזכיר לי את הפעם הראשונה שבאתי איתה לכאן וטענתי שהיא לא אמורה לשוחח עם השומר בכזאת פתיחות ואדיבות.
״עכשיו אתה מבין למה אני מתכוונת?״
הנהנתי קלות. ״בן אדם טוב.״ שיתפתי אותה בהתרשמותי.
כשהגענו אל הקומה היא יצאה מהמעלית ודילגה אל עבר הבית של אושר. שלווה עטפה אותי כשהבחנתי במצב רוחה אשר השתפר עקב הגעתנו לפה.
״ליאת והילדים גם כאן...״ היא הודיעה לפתע.
חשתי צביטה קלה בלב כשזיכרון מהפגישה הראשונה איתם הכה בי כי היום הזה הסתיים בשיחה קשה שבה שיתפתי את אושר על ההשקפה והכוונות שלי בכל הנוגע לזוגיות ואהבה. החשיפה שלי הכאיבה לה והכאב שלה הכאיב לי. ולעזאזל, רק הזיכרון גרם לי לרצות לעשות אחורה פנה.
״שבת שלום!״ אלי קראה כשפתחה את דלת הכניסה.
סגרתי מאחורינו את הדלת והלכתי בעקבותיה, עיני מתרוצצות ומחפשות את אושר.
ותוך אלפית השניה הן מצאו. היא ישבה לצד נעמה על הספה. ״אלי! הילדים ישנים!״ קולה של ליאת משך אליה את תשומת ליבי. היא ישבה על השטיח, לידה ישב ניר. כמה מטרים מהם ישבה זהבה על הכורסא. כולם ללא יוצא מן הכלל הביטו בי ובאלי.
״אופס,״ אלי צייצה. התקדמתי מעט בשביל לראות את פנייה, ״אם הם קמו בגללי, ההרדמה עלי.״ היא הוסיפה, אפה מכווץ, הבעתה משדרת חרטה אך עינייה הבזיקו שעשוע מוחלט.
״עומרי,״ זהבה קראה אלי. ״טוב שבאת.״ אמרה ונעמדה כשהפנתי אליה את מבטי. החלתי להתקדם לעברה באיטיות כאשר היא החלה לצעוד לקראתנו.
כשהגיעה אלינו, היא חיבקה אותי בחוזקה וכששיחררה עברה אל אלי. ״אח!״ היא קראה אחרי שנישקה את לחיה, ״עכשיו השבת שלי מושלמת.״ הצהירה בחיוך רחב ונרגש. חייכתי חיוך כן, אני מחבב את האישה הזאת והאופי החם שזהה לחלוטין לזה של הנכדה שלה, מחיה אותי באופן שאני לא יודע להסביר. גם עדיף שלא אדע. התעכבות על תחושות מביאה למסקנות ולהבנות ולא בא לי.
אלי התקדמה אל עבר הספה הגדולה שהוצבה סמוך על הספה שעליה ישבו נעמה ואושר, אושר... שבחנה אותי במבט שהסגיר מבוכה קלה. השפלתי מבט אל גופה, רגלה השמאלית קיפצה בקצב מהיר. חוסר הנינוחות שלה דירבן אותי לגשת אליה. התקדמתי אל הסלון והתיישבתי לצידה. ״תרגעי,״ ביקשתי.
נעמה שמעה והסיטה אלי מבט מהיר, חייכה חיוך זעיר ומנומס והחזירה את מבטה אל ניר שסיפר סיפור בהתלהבות מוקצנת.
״זה בגללי?״ לחשתי.
אושר הזניקה אלי מבט, ״לא.״
״אמין.״ מלמלתי.
״קצת.״ לחשה והנהנתי בשביעות רצון מכך שבחרה להודות.
״היי,״ ליאת קראה, ״עומרי,״ היא פנתה אלי.
הרמתי מבט, ״מה קורה?״ שאלה, מחוייכת. מחוייכת מידי. הנהנתי, ״טוב.״ השבתי, מגייס חיוך קטן. ״מה הולך?״ הוספתי.
״הלך רדום אבל מאז שהגעת התעוררתי למראה הגברת הלחוצה שלצידך.״ היא שיתפה בטון גדוש ציניות מכוונת. אושר התעלמה מההקנטה, דבר שהעלה את השעשוע של ליאת דרגה נוספת ומסתבר גם את של אחותי שצחקקה בשקט.
שלחתי אל אלי מבט. היא הרימה את כתפייה, ״היא מצחיקה אותי, מה אני אעשה?״ התגוננה.
קשה היה שלא להבחין בכך שניר הפסיק לדבר, המהומות והדרמות שהוא יוצר כשהוא משוחח מאוד מורגשות ולכן כשהוא שותק הוא מצליח למשוך תשומת לב רבה יותר מאשר כשהוא מדבר, לדעתי.
את ניר אני מכיר שנים, מעולם לא ניהלנו שיחה כבדה אלא רק שיחות שטחיות. בדומה לשאר החבורה של אלי, ניר מרבה להתרוצץ אצלינו רבות והנוכחות שלו בחיי היא הרגל ישן ומוכר. כשיצא מהארון לפני כמעט שנתיים, זה היה סיפור שאנשים הרבו להתעכב עליו. לא מפליא בהתחשב בעובדה שאנחנו מתגוררים בבירת הנגב, שיש האומרים שפחות ליברלית ומתקדמת בתפיסה ובקבלת השונה.
מעולם לא התעכבתי על העניין כי זה לא נגע אלי, תמיד ידעתי שמחשיבים את רוב האנשים שמהפריפריה ומהערים במחוז הזה כחשוכים ופרמיטיבים אבל זה באמת לא עניין אותי, לא מזיזים לי הנאורים ״המוארים״ או המיושנים ״החשוכים״ ומקום המגורים שלנו בוודאות השפיע עלי ועל אחותי בדרך מסויימת אבל לא הגדיר אותנו אף פעם. מגיל צעיר אני טולרנטי, אולי כי את מרבית מהחופשים העברתי במרכז אצל דודים שלי ונחשפתי לשוני ויחודיות שלא מקבלים בבאר שבע במה גדולה ואפילו להפך.
לרוב הצעירים פה;כאלו שאני מכיר, קשה לתפוס ולעכל ולמבוגרים בהרבה יותר. ותכלס, לא אתייפיף ואצא טרחן, אני מודה שאני מבין ומזדהה עם הקושי בתפיסה כי רק המחשבה על שני גברים באקט מיני גורמת לי לסלוד, בחיי, זו אולי המחשבה היחידה שתצליח לדכא את החרמנות שלי תוך אלפית השניה. אבל לעומתם, אני דוגל באמונה שזה שקשה לי לעכל לא אומר שצריך שיהיה לי קשה לקבל. והאמת, קל לי. גם כי אני שונא לשפוט ולפסול כי אני מאמין שקשה להיות מאושר ואם אנשים מצליחים להיות מאושרים, אז על הזין המצקצקים. וגם כי ברצינות, מעניין לי את הביצים מה אנשים אחרים עושה בחדרי המיטות שלהם.
״אושר?״ קולו של ניר הושמע לפתע ופסק את ההרהורים שסבבו סביבו.
״מה?״ היא שאלה מיד, עינייה סרקו אותו בהיסוס.
״בואי איתי להביא עוגות,״ הוא ביקש בעודו נעמד. היא קמה, הוא הושיט לעברה את ידו והיא נעזרה בה כדי לעבור את המעבר הצר בין הספה לשולחן.
לא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים כששהתה עם ניר במטבח. ידעתי שרוב שיחתם היא עלי הודות למבטים החטטניים שהוא נעץ בי.
״הוא קצת בהלם...״ אלי פלטה.
הסתכלתי עליה ואז על נעמה שהנהנה בהסכמה.
הסטתי מבט מהיר אל זהבה ששוחחה עם ליאת,
״ממה?״ שאלתי לאחר שווידאתי כי זהבה וליאת לא שותפות לשיחה שלנו.
״מזה שאתה כאן,״ נעמה הסבירה בשלווה. ״אפשר להבין אותו, לא?״ היא העבירה את הכדור אלי. בחנתי אותה בזהירות, לעומת שאר הבנות בחבורה שלהן נעמה הכי מופנמת ואני קצת מתפלא מהישירות שלה הפעם.
״ואת?״ הכדור לא ישאר אצלי.
״אני?״ היא הרימה גבה, הבעתה השלווה התערערה בין רגע.
״לך זה לא מוזר?״ שאלתי בפשטות.
״שמתי לב לחיבור שלכם אז אני פחות בהלם...״ השיבה בגילוי לב. ״אבל אני עדיין לא מבינה,״ הוסיפה בהיסוס מיד לאחר מכן. היא בחנה אותי בעיניים מצומצמות רגע לפני ששאלה, ״מה הקשר ביניכם?״
את הכדור הפעם היא זרקה עלי ולא אלי, אז לא ניסיתי לתפוס. גם אם הייתי מנסה, הייתי נכשל ולאחר התמהמהות מצידי, מבטה הסגיר שידעה גם היא שאני מחוץ למשחק.
״עזבו, תניחו לזה,״ קולה של אלי היה ישיר ומגונן כשפנתה אלינו. כנראה חשה במצב רוחי המעורער.
התעלמתי מהדרישה שלה, לא רציתי להשתפן ולסגת אז עניתי בפשטות מבלי לחשוב על ההשלכות.
״גם אני עדיין לא מבין.״ זרקתי לאוויר והרמתי את עיניי אל אושר. מפתיע אותן בתשובתי הכנה אך בעיקר מפתיע את עצמי מכך שהודתי בקול.
1842 מילים! תהיו גאותתתתתת
השעה 2:40
והלכו לי האצבעות
מה שכן, נהנתי כל כךךךך לכתוב את הפרק!
מקווה שאהבתן❤️
לילה טוב לי
ובוקר טוב לכן