פרפרים לבנים

פרפרים לבנים- פרק 48 |•חיסרון כה גדול•|

למען שיפור הקריאה והחוויה-
תקראו בשנית את הפרקים הקודמים, פרקים 46,47

נקודת המבט של אושר-

״למה לא סיפרת לי?״ האכזבה שעל פניו גברה על ההלם שאחז בו לפני מספר דקות.
״מה יש לי לספר ניר? אני בעצמי לא יודעת איפה זה עומד.״ התיישבתי על כסא הדלפק, עוקבת במבטי אחר ידו שחותכת את עוגת השוקולד לפרוסות.
״ממתי?״ הוא הרים את עיניו ונעץ בי מבט.
״ממתי מה?״ הבילבול אחז בי וחשתי אי נוחות לנוכח הסיטואציה שנפלה עלינו.
בשניה שעומרי ואלי נכנסו לבית פניו של ניר התעווטו, המשפט הראשון שהוציא מפיו היה סוג של דרישה ממני לבוא איתו למטבח.
״נדבר על זה יותר מאוחר?״ הוא שאל לאחר שניות ארוכות של דממה.
״כן.״ מלמלתי והרמתי אליו את מבטי בחזרה.
מבטו השתנה, הבעתו התרככה.
הוא הנהן קצרות והתקדם אל עבר המקרר.
״תנסה להיות חביב.״ דרשתי מהבן אדם החביב ביותר על פני כדור הארץ.
״קל.״ הוא אמר ושידר אלי הבעה קלילה אשר גירשה את כל החששות שהציפו את מוחי.
חייכתי כשלקחתי ממנו את מיץ התפוזים שהושיט לי, והתקדמתי אל עבר הסלון. עייני קלטו את הבעתו הריקה של עומרי ואת עיניו שעקבו אחר כל תנועה שלי.
״הוא יכול לבחור כל יום! דווקא את היום חופש שלי?״ ליאת נאנחה ברוגז וסבתא שידרה לעברה הבעה שלא הצלחתי לפענח. ״מה יש?״ שאלתי והתיישבתי על השטיח, תופסת את מקומו של ניר.
״הבוס ביקש שתגיע מחר...״ אלי מילמלה כך שעיניי אוטומטית הורמו אליה, ומבלי כוונה מיותרת נפגשו בעיניו.
״חם פה.״ נאנחתי וזזתי באי נוחות.
״ניר תקע נוד.״ ליאת לחשה באוזני והחלה לצחוק כשקלטה את הבעת פניי.
״ליאת, שירה בוכה!״ ניר צעק מן המטבח.
״בטח שתבכה, תמשיך לצרוח כמו פסיכופט!״ היא נהמה והושיטה את ידה אל השולחן בכדי להאחז בו להתרומם, ״שבי.״ דרשתי ממנה, ״אני אקום.״ אמרתי והיא הזדקפה לישיבה בחזרה.
״לאן?״ שמעתי את ליחשושיה של אלי כשנכנסתי למסדרון ושניה לאחר מכן הבנתי למי השאלה הזו נועדה כשחום גופו השתלט על כל אחורי.
הסתובבתי אליו בהיסוס, מודעת לשיכרון שמתחלחל בי לנוכח ריח הבושם האדיר שהשפריץ עליו לפני שבא.
הבטתי בו, הוא לא אמר דבר, רק המשיך לנעוץ בי את מבטו. ״אתה מעצבן...״ מלמלתי ביאוש והפנתי לו את גבי בחזרה. ציחקוק בקע ממנו אך בחרתי להתעלם ונכנסתי לחדר האורחים שבו אורי ושירה ישנים.
״היא ישנה...״ מלמלתי לעצמי כשהבטתי בהם חורפים על המיטה.
״חבר שלך הוזה.״ הוא אמר וקפאתי אוטומטית לנוכח הקול הסקסי שבקע ממנו.
נדמה כי הוא שם לב לתחושה שאחזה בי, וניצל את ההזדמנות לבקש ממני בקשה שהמיסה את ליבי. ״בא לך להשאר פה?״
״לא זורם לך עם המשפחה שלי?״ שאלתי לאחר שניות ארוכות אחוזות בתקווה לטון ישיר ולא רועד.
הסתובבתי אליו כשהבחנתי בחוסר מענה שלו, ובלבול אחז בי כשקלטתי את הבעת פניו.
״מה קרה?״
״סתם, יפה שאת קוראת לאנשים שיושבים לך בסלון משפחה, שבפועל יש לך שם אך ורק בן אדם אחד שהוא קשר דמך.״ הוא אמר והעלה חיוך קטן על שפתיי. ״קשר דם זה רק בונוס. קשר נשמה הוא העיקר.״ אמרתי והוא הנהן בהסכמה בהבעה מתוקה שהקסימה את כל חושיי.
״עזוב להשאר פה... רוצה שנגיד ששכחת משהו בבית שלך וככה נתחמק?״ שאלתי במהירות אך מיד התחרטתי בכל ליבי כשקלטתי את ההבעה המשועשעת שהציפה את פניו.
״להתחמק?! גנבנו משהו?״ הוא שאל בחיוך מקניט והנדתי את ראשי לשלילה ברוגז- ״אל תעצבן.״ אמרתי. ״את כזאת תינוקת.״ הוא מלמל ושידר אלי הבעה אדישה.
״אתה תינוקת בעצמך.״ זרקתי ועברתי אותו.
״אושר!״ הוא צעק בלחישה- קול שנשמע כמו צווחה.
יצאתי מהחדר והתקדמתי אל עבר פתח המסדרון, מודעת לכך שלא אצליח לצאת מפה כי הדביל יעצור בעדי.
מנבאת עתידות כבר אמרתי?
ידיו נשלחו אל מותניי במהירות של טורנדו כאשר הייתי צעד מהיציאה, וסובבו את גופי כך שפני היו מופנות אליו.
״בסדר, שכחתי משהו בבית שלי.״ הוא לחש בטון כנוע וללא שום איפוק או דגש מיותר על ההשלכות, חיוכי התפשט על שפתיי והרמתי את ידיי אל כתפיו, מתענגת מכך שכפות ידיו הגדולות עוטפות את מותניי ומנצלת את רגע הקרבה בכדי ללחוש לו בחזרה- ״אל תקרא לעצמך גבר, אתה משנה את העמדה שלך בשניה! אם אני תינוקת אז אתה ילדה בת שלוש עם קוקיות.״ כשהבחנתי בעיניו אשר פזלו אל שפתיי, גל של צמרמורת הרטיט את גופי, כל כולי נואשתי לרכון לעברו ולנקוט בצעד. עיניו התערפלו בין שפתיי לעיניי באופן מהיר והזוי לחלוטין, חשתי במועקה אשר אוחזת בי, אשר מונעת ממני לתת לרגש לפעול. מועקה שנוצרה ביידי התת מודע אשר דורש, צורח, מתחנן ומזכיר- שאהיה הידידה שהוא ביקש שאהיה.
החלקתי את כפות ידיי מכתפיו אל החזה שלו במטרה להחזיר אותן אל חקי, אך ללא כוונה מתוכננת הן ירדו מטה מטה עד בטנו, נשמתו נעתקה ומבטו ניתר אלי. הבטתי בעיניו הכהות והנוצצות, משתוקקת להעביר לו בעזרת מבטי את כל תחושותיי אך מודעת לחסימה הרגשית שלו אשר מונעת ממני לעבור דרכה.
ניתקתי את כפות ידיי מבטנו ושלחתי אותן היישר אל ידיו שאחזו במותניי, הרחקתי אותן ומבלי לומר דבר הוא החזיר אותן לחיקו.
הבטתי בו שניות ארוכות, מחפשת את המילים אך מוצאת את עצמי עסוקה בנשיכת שפתיי אשר צמאות לטעום ממנו, לטעום מהאהבה.
״נראה לי שעדיף שאשאר בבית...״ מלמלתי בשקט עמוס במבוכה כשהבחנתי בחלק התחתון של גופו.
במהירות הוא קלט היכן עייני נעוצות והרכין את ראשו, הלם אחז בו כשהבחין בזקפה העצומה שנגרמה כתוצאה מהמגע שלי.
לא יודעת מה הייתי יותר-
מוחמאת מהעובדה שגרמתי לו להתחרמן כל כך רק מעצם זה שהעברתי ליטוף מהיר בחזה שלו,
או נבוכה עד מוות מהסיטואציה ומהמבט המשתוקק שנעץ בי עד לפני שניה.
הוא הרים את עיניו בחזרה אל פניי,
וההבעה המשתוקקת התחלפה בהבעה מבולבלת ומתוסכלת.
היא הידק את לסתו ושידר אלי רוגז וכעס בלתי צפוי. פציתי את פי בכדי לבקש ממנו להגיד את שעל ליבו, אך הוא עצר בעדי בכך שהרים את ידו בביטול והניד את ראשו לשלילה.
״עדיף.״ הוא הסכים עם דבריי ועבר אותי.
״עומרי!״ פאניקה אחזה בי והפחד שהסיטואציה הזו תרחיק בנינו ותגרום לו להרתע, הלם בי בחוזקה.
״נדבר.״ הוא מלמל, נדמה כי קרא את מחשבותיי.
״לאן?!״ קולה של אלי נשמע לאחר מספר שניות.
״אליאב התקשר, יש אצלו ישיבה.״ הוא ענה בטון ישיר וקר, מצחיק שהוא חושב שבאמת ניתן להאמין למה שהוציא מפיו.
דלת הכניסה נסגרה בחוזקה ומיהרתי לחדרי, מלווה בפרפרים שחורים אשר ללא שום הזמנה מיוחדת, חדרו אל תוך בטני בשניה שעומרי יצא מביתי.
״אושר?״ אלי הגיחה מבעד הדלת כשעליתי למיטה.
לא הייתי צריכה לומר דבר,
רק הנדתי בראשי לשלילה ועצמתי את עייני בחוזקה.
כשפקחתי אותן כבר הייתי עטופה בתוך החיבוק המגן והאוהב שלה.
״גיליתי שהוא נמשך אלי.״ מלמלתי בשקט, מודעת לכך שהיא שמעה אך בחרה לא לענות, ובמקום כלשהו אפילו הודתי לה על כך.
מי היה מאמין שעצם המשיכה בנינו,
תהווה חיסרון כה גדול בקשר שלנו.