רגליי משחקות אחת עם השנייה בלחץ.
אני בבית הישן שלי כי אבי קרא לי לשיחה.
השיחה היא לא זו שמדאיגה אותי.
איך אני אספר לו שאני בהריון?!
איך הוא יביט בי אחר כך ?
אני לא רוצה לדעת אפילו מה יקרה.
עכשיו שעת צהריים מאוחרת.
הלחץ עוד שנייה קורע אותי וידו של אור שיושב לידי מונעת ממנו להקרע.
לאחר כמה רגעים שאני פשוט ביני לבין עצמי מחשבותיי נקטעות על ידי אור.
"זאת את שם?" אור מצביע על התמונה שתלוייה על הקיר כשהייתי תינוקת בת כמה חודשים אם אני לא טועה לפי טענתו של אבי.
הנהנתי אליו בחיוך. הוא מצחקק קצת כשהוא מביט בה ממושכות.
"את דומה לעצמך" הוא ממלמל. "כן אה..." אני ממלמלת ונכנסת למחשבות על איך התינוקת שלי תראה.
ידיי אוטומטית מחסות את בטני כשאבי מגיש לנו את כוס המים ואמי בדיוק שמה חטיפים על השולחן.
"תתכבדו" אבי מתיישב על הכורסא מולינו ואמי יושבת על משענת היד.
"מה רציתם לספר אבא?" סתיו שואלת ישירות ומביטה בהם. הוריי מתלחששים ביניהם ואז אבי מביט בנו.
"אנחנו בתהליכי גירושים." אבי מפיל את הפצצה וגורם לכמה דקות דומיה לשרור.
"מה..?" קולה הרועד של סתיו נשמע ראשון.
אני שתקתי מכיוון של היה לי מה להגיד.
אולי זה טוב להם. אולי זה טוב לאבא שלי.
"מה קרה? למה אתם רוצים להתגרש?"
שאלתי בהתעניינות וסקרנות.
"אנחנו חושבים שזה טוב בשבילינו."
אבי עונה ברגוע שלו כשידיו כבולות בידיה של אמי שלא הוציאה הגה כל הזמן הזה.
הנהנתי בשקט כי לא ידעתי מה עוד להגיד.
ההורים שלי מאוד צעירים.
אמי ילדה אותנו החל מגיל עשרים ואני חייבת להודות שאמי היא מאוד יפה. שיערה שחור ועיניה מדומות לשלי. אבי גם נראה לא מבוגר...
הוא שרירן מאוד וחזק.
חייכתי בליבי כשנזכרתי איך הוא היה מרים אותי באויר כשעוד הייתי בגילה של שנאל.
"אני פשוט לא מאמינה עליכם!" מחשבותיי נקטעו כשהבטתי בסתיו שהיתה נראת אדומה מזעם.
היא הרימה את חפציה צעדה אל הדלת וטרקה אותה אחרייה.
אני מניחה שהיא קצת פגועה ובמילא תיכננתי לספר לה את זה לחוד.
"אנחנו צריכים לספר לכם משהו..." אור קטע את התלחששותם של הוריי והם הפנו את מבטם התוהה אלינו. נתקפתי לחץ והרגשתי את התהפכות בטני והיה אפשר ממש לשמוע את נשימותיי מאיצות וליבי דוהר.
לקחתי נשימה עמוקה. "אבא..." קראתי בקול רועד והוא כיווץ את גבותיו באי הבנה אך בהבנה שזה משהו שלא מבשר טובות לפי קולי.
"תדברי גם אליי אני אמא שלך!" אמי אומרת בקול רגיל אך תקיף.
אני מביטה בה בכעס גלוי ואני מרגישה את גופו של אור מתקשח וידיו שאחזו בידיי לוחצות יותר.
אני נרגעת בהחלטה שאני לא הולכת ליחס חשיבות לאישה הזאת שקוראת לעצמה אמא שלי כשהיא נותנת לי הרגשה מתעבת בכל פעם.
"אני בהריון" אני אומרת את זה בקול כלכך שקט שאני אהיה מופתעת אם בכלל שמעו.
אור ליטף את גבי בניחום.
"את מה?" "אני בהריון" אני חוזרת שוב על דבריי כדי שאבי ישמע יותר טוב.
"אני לא מאמין!" ידיו על ראשו והוא מביט אל הקיר במבט לא מובן לאחר כמה דקות ארוכות שהיה נראה טעון מאוד.
"חסרת אחריות שכמותך! איך יכולת?!"
אמי צווחת עליי עם אצבע מורה ופרצוף כועס. אני לא מייחסת לה חשיבות ומנסה לקרוא את הבעתו של אבי.
"אבא..." אני מתחננת אליו שיבין שאין עוד מה לעשות בנידון. "לא עכשיו מישל!" הוא קוטע אותי וקם מהכורסא הולך לכיוון החדר ואמי אחריו מנסה להדביק את קיצבו לאחר שזרקה עליי עוד מילות כעס.
"יואו..." דמעות יאוש זולגות להן ואני מייפחת בשקט. אור לוקח את התיק שלי ואוחז בידי בכדי לצאת מביתם. אך אני לא מוכנה לזה... אני לא מוכנה לאבד גם את אבי ואז להצטער על זה.
אני מבינה את הכעס של אבי ואפילו קצת את של אימי....אבל מה אני כבר יכולה לעשות, זה נעשה כבר אני בהריון.
כזאת אני...בחיים לא יללתי יותר מידי על משהו.
אחריי זמן קצר הייתי פשוט מתמודדת עם הדבר בידיעה שהבכי והיללות לא יעזרו לי. אני לא אומרת שההריון הזה הוא לא קשה והוא קל להתמודדות.
אבל אם אין מה לעשות כפיתרון אז מה הבעיה פשוט לחשוב על הדברים החיוביים ולהתמודד כי לא נשארה ברירה בנקודה זו.
"מישל בואי...אנחנו צריכים ללכת." הוא קובע ומושך את ידי בעדינות.
אני מנידה בראשי בשפתיים קפוצות ובעיניים מכווצות כשדמעות מייבשות את לחיי וחדשות זולגות על לחיי. נמאס לי כבר לבכות כלכך
הרבה לאחרונה.
אני כזאת רגשנית שאני פשוט יכולה ליילל כמו תינוקת על שטות.
הוא נאנח וניגב את דמעותיי ומחץ אותי לחזהו. נותן לי גישה מלאה לריחו המשגע שגרם לי לטיפה סחרחורת אבל התגברתי עליהן.
הוא הניח את שפתיו על מצחי, עצמתי את עיניי וחייכתי חיוך נטול שיניים בנעימות.
הוא לא יכל לראות כי הייתי בחזהו.
"אני איתך פה תמיד, טוב?" הוא ליטף את גבי והעביר בי צמרמורות נעימות.
הנהנתי בקצרות. אך הוא לא ראה את זה אז אמרתי כן קטן. "בואי נצא מישל, את תמצאי זמן לדבר איתו על זה. אני מבטיח לך" הנהנתי בתקווה ויצאנו מהבית כשהוא אוחז בידי.
נסענו וכשהיינו באמצע הדרך פתאום קלטתי שאנחנו לא בכיוון הנכון והכיוון הזה מוכר לי.
"אנחנו לא בכיוון הנכון ז...." "אני יודע, אנחנו נוסעים אליי לבית כי אלנה בסידורים לחתונה והיא תגיע רק בערב כי הלכה עם חברות שלה" הוא קטע במהירות כאילו ציפה שאשאל אותו.
חייכתי...סוף סוף נהיה בבית לבד.אבל היא מתכננת חתונה. "אני הולך להיפרד ממנה הערב מישל."
הוא אומר.
מצד אחד אני שמחה שנוכל להיות סוף סוף ביחד ובכלל שהוא סיפר לי את האמת. מצד שני האשמה אוכלת אותי כשאני מדמיינת את פרצופה הפגוע, ככה הייתי וההרגשה הזאת כלכך כואבת שכואב לי בשביל נשים שירגישו כמוני לא משנה איזה...
כלכך כאב לי שלא יחסתי חשיבות לזה שאני בהריון כבר שלושה חודשים. אני לוקחת נשימה עמוקה ואז גם נאנחת כשאני מבינה את קושי ההתמודדות שלי. "את בסדר מאמי?" אור שואל בדאגה כשהוא מחנה את הרכב וראשו מביט בצדדים.
"אה.. לא כלום" אני מבטלת בשקט וממשיכה להתעסק בשוליי חולצתי.
ראשי כאב ממחשבות.
דלת האוטו מהצד שלי נפתחה ואור הופיעה כידו מושטת כדי לאחוז בידי והוא עוזר לי לרדת מהאוטו.
אני אוחזת בתיקי ואנחנו מתקדמים ביחד בשביל הגישה.
אני מביטה בצדדים בהתפעלות על הפרחים היפים והמסודרים שלא היו כשאני לפחות הייתי בבית הזה. "יש פה פרחים.." אני מציינת בשקט ואור מהנהן בלי עוד מילה נוספת.
אנחנו מגיעים לדלת הכניסה ואור פותח את הדלת.
"רוצה לראות סרט או שאני אזיין לך את הפוסי למעלה..." אור אומר בקול תשוקתי אך ישיר ובוטה ואני לגמריי מסמיקה מדבריו הבוטים.
"אור!" אני מעירה במבוכה והוא מצחקק בשעשוע. "באמת..." ידיו נכרכות סביב מותניי וזולגות אל ישבני, חופנות אותו ומעסות באיטיות בשווה למילותיו המפתות שנעות על לשונו באיטיות מענה.
"את לא התגעגעת לזה..." הוא לוחש באוזניי ונושק לצווארי באיטיות. אני פולטת גניחה ממעמקי גרוני. הוא מגחך בסיפוק. "אז את כן רוצה..." קולו נשמע מרוצה.
לפתע אני מרגישה את ידיו מרימות אותי ואני פולטת צעקת בהלה מהפתאומיות.
אור נושק לשפתיי ועולה איתי במדרגות הארוכות.
"האישה שלי הולכת לקבל פיצוי..."
הוא מניח אותי במיטה ומפשיט אותי במהירות. החולצה ולאחר מכן החצאית הקצרה.
"את לא לובשת יותר את החצאית הזאת" הוא מזהיר בכעס וגורם לי לצחקק.
הוא עוצר בפתאומיות ומביט בבטני שנראת שטוחה.
ידו מלטפת אותה ועיניו נוצצות כשהוא מביט בה. אני מחייכת חיוך קטן ואוהב. "אני אוהבת אותך" אני מביטה בו.
הוא מחייך אליי חיוך מרוצה.
הוא מפשיט אותי ושפתיו ישירות נוחתות על איבר מיני גורמות לי לגנוח מעונג.
ידי על ראשו מדרבנת אותו להמשיך לעשות את הטוב הזה.
ולאחר כמה דקות שאני פשוט גונחת בחוסר אונים. אני מרגישה את זה מתקרב ואור שם לב לפי גניחותיי שהאיצו ברמה.
ידיו שאחזו ברגליי משחררות ואני מביטה בו
בהפתעה. "אור מה.." הוא קוטע אותי בנשיקה ומפשיט ממנו את הבגדים.
הוא חודר אליי באיטיות ואי מוכנות ואני אוחזות בגבו עם פנים מכווצות.
------------------------------------------------
בננות זה הפרק האחרון למרתון!
אני פינקתי מספיק אתן לא חושבות?
תודה שהייתן מדהימות ומעודדות והמשכתן לדרג...רציתי לעשות לכן מוקדם כי היו לי פרקים מוכנים מהר כי אני חולה לכן על ה...סתם סתם...חולה עליכן!!!
ביי יפוות 😍😍😍