אורורה אחזה בפניה של הסוחרת. היא הייתה מעט יותר חסונה ממנה. היא נישקה את פניה בתשוקה.
"את שמחה שמצאנו מקום שקט?" היא שאלה.
"אני מניחה שכן," אוויאנה שילבה את אצבעותיה בשלה.
רעש הגלים נשמע מחוץ לספינת הסוחרים הגדולה. הן ישבו בתא רחב ידיים בתוכה, שתי נערות, נשים מאוחדות.
"אני רוצה שתיהי המלכה שלי. לא אכפת לי מה אנשים יחשבו על כך, בכנות." היא נתנה לידיה לקלוע את שיערה לתסרוקת גבוהה.
"אני לא עשויה מחומר של מלכות. אני יכולה לקחת חלק בחייך גם מבלי שאשלוט." אוויאנה קשרה את שיערה בסיום בסרט דק.
"כרצונך." היא נישקה שוב את שפתיה.
"את כמו להבה, הוד מלכותך. מלאה בתשוקה ובכוח ובקשיחות." היא אמרה. "אני מעריצה את זה."
"כן, גם בפעם הראשונה שנפגשנו בסמטה ההיא אמרת לי שאני קצת מפחידה," היא צחקה.
"ובכן, לא בכול יום פוגשים במלכה-מכשפה-לוחמת קשוחה שאוהבת בנות." אוויאנה צחקה בעצמה.
"אני יחידה ומיוחדת. טוב מאוד שאת מעריכה את העוצמה המלכותית שלי." אורורה סידרה את הכתר שעל ראשה.
"נרקיסיסטית, הייתי אומרת. בת הזוג שלי מאוד נרקיסיסטית."
"לא נרקיסיסטית. פשוט מכירה בערך עצמה. זוהי תכונה חשובה למלכה, לא?" היא ליטפה את זרועה ואת אצבעותיה הארוכות. "את בטוחה בכך שלא תירצי למלוך לצידי?"
היא הנידה בראשה. "אני עקשנית כמו שאת יפה."
"את באמת עקשנית ... אל תחמיאי לי, זה עלול לגרום לי להכיר עוד יותר בערך עצמי."
"כן?" היא צחקה. "ואז מה תעשי?"
"אנשק אותך עד הבוקר ומחר את תיהי עייפה." היא נשקה לצווארה.
"רק תנקשי אותי? זו לא המלכה הנועזת שאני מכירה."
אורורה התעוררה במיטת העץ של הספינה, זרועותיה חיבקו את אוויאנה והתסרוקת שלה מעט מפורקת. היא הייתה חמימה והדיפה ריח בושם פרחים אקזוטיים, ממקומות רחוקים בהם קיימים מרחבי דשא ירוק תחת שמי תכלת רכים. היא רצתה להמשיך ולהתמסר לריח הזה, לדמיין בראשה את איי הסוחרים מהם הגיעה. אוויאנה סיפרה לאורורה רבות על אורח חייה, אך היא תמיד רצתה לראות הכול במו עיניה, איך הסוחרות יוצאות לצוד ביערות והגברים מכינים אוכל מהצייד, איך כולם מכבדים את הנשים המגינות והחזקות. גם אותה כיבדו, כמובן, אבל תמיד היו דיבורים נסתרים שהייתה בטוחה שלהם המועצה תרמה ... הן סיכמו שתבקר בבית אימה לאחר שהמשבר יפטר. אוויאנה יצאה לבדה לסחור בספינה לאחר שאביה נפטר ואחיה הגדולים עזבו את ביתם לאחר שנישאו על מנת לפרנסן. אורורה קינאה בה מעט, מאחר ולא הייתה בינה לבין הוריה האצילים אינטרקציה רבה. היא כאבה על מותם למרות זאת. הורים הם הורים.
"בוקר טוב, אהובה." אוויאנה פקחה עיניים ירוקות כתפוח טרי ונישקה את שפתיה. "את רעבה?"
"לא בדיוק. בעיקר חושבת לעצמי."
"ועל מה את חושבת?"
"על המקום ממנו הגעת ... על כמה שאשמח להכיר את אימך." היא אמרה.
"אמא תאהב אותך," עיניה נצצו וכעת דמו לאבני איזמרגד.
"אני מוכרחה לחזור ... אולי המועצה נוקטת בצעד ... לעולם אין לדעת ... אני מצטערת, ממש מצטערת, אנה..." היא ליטפה את עצמות לחייה הגבוהות. "המודיעין והחיילים לא יודעים שאני כאן, הם לא יוכלו לתקשר איתי ..." אורורה קמה מהמיטה.
"ככה את נוטשת אותי?" אוויאנה תפסה בידה.
"את יודעת שאני מוכרחה ללכת."
היא משכה אותה אליה בתגובה מהזרועה בה אחזה לנשיקה נוספת. "אני יודעת, הוד מלכותה. זו החובה שלך. לעם יש מזל שמישהי מגוננת עליהם כמוך."
אורורה חשה קלילה וחופשיה יותר, לצד המועקה הרבה. אך מהי, בעצם? רק מכשול בדרך אל ההצלחה. אם היה דבר שניתן לומר עליה, היה שבורכה בדבקות במטרה ובטוחה בהצלחתה. על מנת להשתחרר מהתחושה הלא נעימה, הזכירה לעצמה, עליה להמשיך הלאה.
היא עצרה את סוסה במרכז העיר וירדה מגבו בחינניות. היא הלכה בכיכר, ניסתה שוב לשמור על הארשת הגאה, מסלקת מקרבה תחושת אשמה. היא לא תציל את העם והיא רצתה בטוב ביותר עבורם, עבור כול הממלכות.
לכן, אורורה זקפה את ראשה עטור הכתר העצום והמקושט. על אוזניה ענדה עגילים ארוכים בצורת חבצלות מים זעירות וחוטי כסף דקיקים מחוברים להן. הקפטן שלה היה כסוף, בהתאם. אור השמש הפך אותה לקרן אור של תקווה.
***********************************
בכול רחבי היער נשמעו ציוצי ציפורים רכים בשילוב קולות פכפוך מים.
מישהו היה שכוב על הדשא הרך וכעת, הוא פקח את עינים הסגולות. שיערו היה כסוף ובגדיו לבנים, אפו סולד ועליו היו נמשים. סנאים וציפורים ישבו על גופו בטבעיות, כאילו הוא חלק מהטבע.
עיניו היו בוגרות וצעירות במקביל, משקפות חכמה וצער ואושר כה טהור. משהו נע בעולם והוא ידע זאת.
הרס בפתח, אך גם יצירה. אלו חוקי הטבע. הוא החל להתיישב לאחר בהייה ממושכת בעננים וניגן בחליל צד מעץ. ציפורים וסנאים נוספים מיהרו להתקרב אליו ולהקשיב לנגינתו המיוחדת, שמילאה את היער בקסם.
העולם רעד והוא עדיין חייך לעצמו, מוכן לקחת חלק בקידום היצירה. הוא המתין לרגע במשך שנים רבות. המסע מתחיל.
"האנה, הירומי," הוא אומר לשתיים מהציפורים שנותרו על כתפו לאחר שסיים את נגינתו. "עומד לרדת גשם כבד בקרוב. חזיתי זאת בעננים ובעצים."
הן צייצו בתגובה לדבריו.
"כן, לא רק גשם מהשמיים עצמם וישנה דרך מיוחדת מאוד להשלים עם המצב." הוא ליטף את ראשה של ארנבת חומה, שעיניה הביעו תמימות ועדינות רבה. "אנחנו נמצא את הגור שלך לפני הגשם, אל דאגה." הוא נשק לראשה והיא הרימה לעברו כעת את מבטה מלא התקווה.
"כעת הוא רק מתהווה, עד לבוא הסופה." היא קפצה מרגליו והוא קם, ידו עברה בשיערו, מנקה אותו מאלפי פרחים קטנים, עלים וענפים שהסתבכו בו בזמן הליכות ממושכות ביער. הוא החל ללכת, מפיץ סביבו מעין הילה טהורה, אור חמים ועוטף.
************************************
את מוכרחה לעוף, אמר לה הקול התקיף בחלום.
הייתה בה תקווה, החוזק היה גלום בה. נערה בת שבע עשרה, מלכה בנסיבות הגורל. אך הם זקוקים לכוחותיה, זקוקים למלכה אמיצה. היא תצליח למענם, אך שיחרור מכבלי האשמה נדמה לה כבלתי אפשרי כעת.
רן עצמה את עיניה, שקעה באפלה מוחלטת אך נגעה בנקודות האור והחוזק.
************************************
קאטו תמיד היה קול ההיגיון השלו. לא הייתה לכך סיבה, סיפור טראומתי. כך תמיד נהג, עוד כשהוא ואחותו היו לא יותר מעבדים לצורכי שעשוע בזירה.
בתוך כול כך הרבה סבל, היה מוכרח לשמור על השכל הישר ולשמור על אחותו הקטנה מהעולם האכזר, במובן הריגשי. פיזית ... ובכן, בהורדת הידיים האחרונה הפסיד מולה.
הוא ימשיך להגן על אונורה ועל מלכתו, אותה הילדה הקטנה והחייכנית שקטפה פירות מהעצים לתוך סלסלאות מקושטות סרטים, שמנסה למצוא בתוכה אומץ למרות הריקנות, בדיוק כמותם, נעה לפי נסיבות הגורל ללא אף ברירה כשנטל עם שלם על כתפיה. הוא הבחין בתנועה מעודנת באפלה. יונה לבנה נחתה על הסיפון, אוחזת מכתב במקורה. יונה? באמצע הים? אוחזת במכתב? הוא הרים את גבתו בספקנות ונטל את נייר המכתבים, קרא את התוכן למרות שהמצב המשונה. אם רק יבהה בה, דבר לא יקרה.
הוא מעך אותו באגרופו בעוד דמעה בודדה זולגת מעינו ללא כל התחשבות.
*****
תהפכות הגורל משונות לפעמים. אנשים יקרים נעלמים מחיינו, הזמן חולף במהירות. אחדים שבים ואחרים נעלמים בין דפי הזמן הכבדים.
כאב, חוזק, אומללות ותקווה כולם חוזרים על עצמם שוב ושוב לאורך חיינו, כשאנחנו נאבקים בין ההבנה שהכאב נחוץ אך מבזבז זמן רב מהפרק המוקצב לנו, הזמני כול כך, קטן בסיפור עצום, לבין הניסיון, לעיתים המאבק, למצוא נקודות של חוזק.
אלו המצליחים בכך מוצאים אותן מרוחקות, אך זוהרות, מסוונרות, בשלל גווני האושר.