עיר נמל

פרק שישי

אורורה אחזה בפניה של הסוחרת. היא הייתה מעט יותר חסונה ממנה. היא נישקה את פניה בתשוקה.
"את שמחה שמצאנו מקום שקט?" היא שאלה.
"אני מניחה שכן," אוויאנה שילבה את אצבעותיה בשלה.
רעש הגלים נשמע מחוץ לספינת הסוחרים הגדולה. הן ישבו בתא רחב ידיים בתוכה, שתי נערות, נשים מאוחדות.
"אני רוצה שתיהי המלכה שלי. לא אכפת לי מה אנשים יחשבו על כך, בכנות." היא נתנה לידיה לקלוע את שיערה לתסרוקת גבוהה.
"אני לא עשויה מחומר של מלכות. אני יכולה לקחת חלק בחייך גם מבלי שאשלוט." אוויאנה קשרה את שיערה בסיום בסרט דק.
"כרצונך." היא נישקה שוב את שפתיה.
"את כמו להבה, הוד מלכותך. מלאה בתשוקה ובכוח ובקשיחות." היא אמרה. "אני מעריצה את זה."
"כן, גם בפעם הראשונה שנפגשנו בסמטה ההיא אמרת לי שאני קצת מפחידה," היא צחקה.
"ובכן, לא בכול יום פוגשים במלכה-מכשפה-לוחמת קשוחה שאוהבת בנות." אוויאנה צחקה בעצמה.
"אני יחידה ומיוחדת. טוב מאוד שאת מעריכה את העוצמה המלכותית שלי." אורורה סידרה את הכתר שעל ראשה.
"נרקיסיסטית, הייתי אומרת. בת הזוג שלי מאוד נרקיסיסטית."
"לא נרקיסיסטית. פשוט מכירה בערך עצמה. זוהי תכונה חשובה למלכה, לא?" היא ליטפה את זרועה ואת אצבעותיה הארוכות. "את בטוחה בכך שלא תירצי למלוך לצידי?"
היא הנידה בראשה. "אני עקשנית כמו שאת יפה."
"את באמת עקשנית ... אל תחמיאי לי, זה עלול לגרום לי להכיר עוד יותר בערך עצמי."
"כן?" היא צחקה. "ואז מה תעשי?"
"אנשק אותך עד הבוקר ומחר את תיהי עייפה." היא נשקה לצווארה.
"רק תנקשי אותי? זו לא המלכה הנועזת שאני מכירה."

אורורה התעוררה במיטת העץ של הספינה, זרועותיה חיבקו את אוויאנה והתסרוקת שלה מעט מפורקת. היא הייתה חמימה והדיפה ריח בושם פרחים אקזוטיים, ממקומות רחוקים בהם קיימים מרחבי דשא ירוק תחת שמי תכלת רכים. היא רצתה להמשיך ולהתמסר לריח הזה, לדמיין בראשה את איי הסוחרים מהם הגיעה. אוויאנה סיפרה לאורורה רבות על אורח חייה, אך היא תמיד רצתה לראות הכול במו עיניה, איך הסוחרות יוצאות לצוד ביערות והגברים מכינים אוכל מהצייד, איך כולם מכבדים את הנשים המגינות והחזקות. גם אותה כיבדו, כמובן, אבל תמיד היו דיבורים נסתרים שהייתה בטוחה שלהם המועצה תרמה ... הן סיכמו שתבקר בבית אימה לאחר שהמשבר יפטר. אוויאנה יצאה לבדה לסחור בספינה לאחר שאביה נפטר ואחיה הגדולים עזבו את ביתם לאחר שנישאו על מנת לפרנסן. אורורה קינאה בה מעט, מאחר ולא הייתה בינה לבין הוריה האצילים אינטרקציה רבה. היא כאבה על מותם למרות זאת. הורים הם הורים.
"בוקר טוב, אהובה." אוויאנה פקחה עיניים ירוקות כתפוח טרי ונישקה את שפתיה. "את רעבה?"
"לא בדיוק. בעיקר חושבת לעצמי."
"ועל מה את חושבת?"
"על המקום ממנו הגעת ... על כמה שאשמח להכיר את אימך." היא אמרה.
"אמא תאהב אותך," עיניה נצצו וכעת דמו לאבני איזמרגד.
"אני מוכרחה לחזור ... אולי המועצה נוקטת בצעד ... לעולם אין לדעת ... אני מצטערת, ממש מצטערת, אנה..." היא ליטפה את עצמות לחייה הגבוהות. "המודיעין והחיילים לא יודעים שאני כאן, הם לא יוכלו לתקשר איתי ..." אורורה קמה מהמיטה.
"ככה את נוטשת אותי?" אוויאנה תפסה בידה.
"את יודעת שאני מוכרחה ללכת."
היא משכה אותה אליה בתגובה מהזרועה בה אחזה לנשיקה נוספת. "אני יודעת, הוד מלכותה. זו החובה שלך. לעם יש מזל שמישהי מגוננת עליהם כמוך."