♥ DON'T BE A GHOST READER, VOTE AND COMMENT ♥
He will do one of two things
He will admit to everything
Or he'll say he's just not the same
And you'll begin to wonder why you came
Where did I go wrong, I lost a friend
Somewhere along in the bitterness
And I would have stayed up with you all night
Had I known how to save a life
How to Save a Life ~ The Fray
~
נקודת מבט הארי
רצתי לעבר אשטון, נופל על ברכיי ברגע שהגעתי אליו. יכולתי לשמוע את האחרים מאחוריי. חוץ מלואי. חפנתי את פניו של אשטון בידיי. אלוהים אדירים.
הפנים שלו בערו מחום.
"הפנים שלו זה כמו פאקינג סאונה." אמרתי, דאגה ברורה בקולי. דמעות זלגו על פניי. חשבתי רק על דבר אחד.
אני הולך לאבד את החבר הכי טוב שלי.
"הארי, זה הולך להיות בסדר. שש, זה בסדר." לואי אמר, לוקח אותי בידיו ומשחק עם התלתלים שלי. הסתכלתי עליו מלמטה. הוא גם בכה, אבל הוא ניסה להיות מספיק חזק בשביל שנינו. ישבתי עליו, משעין את גבי כנגד החזה שלו, שנינו מחזיקים ידיים.
"הוא הולך למות, לו? אני לא אהיה מסוגל לחיות אם הוא אש ימות ,לו." אמרתי. לא שיקרתי. אני שמרתי על אשטון, ואני אף פעם לא אודה בכך בפניו, אבל הוא גם שמר עליי.
"הוא לא ימות, האז. תראה, ליאם מתקשר ל999 ." הוא אמר, מעביר את אגודליו על ידיי. הסתכלתי על ליאם, שעשה את מה שלואי אמר, ודיבר עם מישהו בטלפון. הסתכלתי על האחרים. הפרצוף של זאין היה קבור בחזה של נייל, ונייל כרך את זרועותיו סביבו.
לאחר מכן הסתכלתי על אשטון, שראשו הונח על יריכיי. עזבתי את אחת מידיו של לואי כדי לשחק בשיער של אשטון, בדיוק כמו שלואי עשה עם השיער שלי קודם. לואי הניח את אחת מידיו עליי בסימפטיות.
"עכשיו סיימתי לדבר בטלפון עם 999, הם יהיו פה בקרוב. אני, אה, הולך להגיד את זה להנהלה." ליאם אמר, גורם לכולנו להבין שאנחנו עדיין בבית ספר. שיט, אנחנו אמורים להיות בכיתה. אבל בהתחשב במצב שאנחנו נמצאים בו, אני לא חושב שלהיות בשיעור ממש חשוב עכשיו.
הסתכלתי שוב על אשטון כשליאם עזב. מה הולך לקרות לו? גם אם הוא ישרוד, הם לא הולכים לשים אותו בטיפול או משהו? מה אם הם ישלחו אותו לאיזה בית חולים נידח?
"מה קרה פה?" המנהלת שלנו, גברת שירן אמרה. היא העבירה את ידה בשיער הג'ינג'י שלה, מתכופפת כדי להעריך את מצבו של אשטון.
"הוא התעלף." ליאם אמר, משמיט את הסיבה. אבל היא תשאל למה, ונצטרך להסביר לה את זה.
"למה?" היא שאלה. רואים? לעזאזל.
"אני לא יודע." שיקרתי. אני לא יכול להגיד לה. היא לא יכולה לדעת. היא תשים אותו בבית חולים. אני לא יכול לעזוב אותו. אני לא יכול.
אני לא.
"הארי, אנחנו יודעים למה." ליאם אמר.
"היא לא יכולה לדעת." אמרתי.
"למה?" ליאם שאל.
"היא תגרום לו להילקח מפה! אני לא יכול לתת להם לקחת את אשטון! איזה חבר אני אהיה אם אתן להם פאקינג לקחת אותו מפה? זה לא יעזור לו! הוא פשוט יהיה לחוץ ומפוחד וזה רק יהרוס אותו עוד יותר!" צעקתי. שמעתי את הצלצול. תלמידים החלו להיאסף סביב הדלת, רוצים לדעת על מה המהומה. לואי החזיק בי חזק יותר. ליאם הביט בי עם פה פעור.
"לעזאזל עם זה. פשוט פאקינג תספר לה." אמרתי, קובר את הפנים שלי בחזה של לואי. חושב על כמה שאני רוצה להיעלם. אשטון תמיד אמר לי שהוא רוצה להיעלם. אני חושב שזה באמת יכול לקרות עכשיו.
הסתכלתי למעלה כדי לראות את לואי מספר הכל לגברת שירן. שמעתי סירנות בחוץ. אנשים החלו לבכות. אנשים שלא הכירו את אשטון. חלקם הציקו לו ובריינו אותו, והם בכו.
ליאם הפשיל את שרווליו של אשטון, חושף את החתכים האדומים שלו למנהלת שלנו, שידה הייתה על פיה. הסטתי את מבטי. לא רציתי להסתכל על זה. לא רציתי לראות את ההוכחוץ לכל הפעמים שלא הייתי שם בשבילו.
בסופו של דבר הסתכלתי למעלה. אנשים רצו דרך הדלת, ישירות לאשטון. הם הרימו אותו, מעלים אותו על אלונקה. הם לקחו אותו משם.
הדבר האחרון שראיתי מאשטון היה החתכים האדומים שלו מתחת לשרוול שהופשל למעלה. ~
נקודת מבט לוק
למה לעזאזל כולם ליד האודיטוריום? מה כבר קרה שם? מכיוון שקאלום, מייקל, ואני היינו בסוף הקהל, לא יכולנו לראות שום דבר. קאלום טפח על כתפו של אדם זר.
"אמ, סלח לי, אדוני?" קאלום אמר. הוא הסתובב, עם מבט מבולבל כתגובה. הוא היה ממש מושך. אבל הלב שלי שייך למישהו אחר.
"אתה יודע מה קרה פה?" קאלום שאל.
"אמ, אני חושב שמישהו התעלף? אני לא ממש בטוח. אני די באתי לפה כדי לדעת." הוא ענה. התחלתי להילחץ.
איפה אשטון לעזאזל?
"הו, לא. איפה אשטון?" אמרתי, מודאג בבירור. התחלתי להילחץ. דמעות ירדו על פניי, לא הצלחתי לנשום, ורעדתי.
"לוק, תירגע. אנחנו לא יודעים אם זה הוא או לא." מייקל אמר, מניח את ידו על כתפי, שהעפתי משם.
"מי זה כבר יכול להיות מייקל? זה הוא, מייקי. אני פאקינג יודע שזה הוא." צעקתי, מושך את תשומת הלב של הסובבים אותנו. אבל לא אכפת לי. אני פשוט יודע שזה אשטון.
"לוק-" מייקל נקטע על ידי האנשים שעזבו את החדר, נושאים איתם אלונקה. הסתכלתי קרוב יותר.
זה היה אשטון.
"אשטון!" צעקתי, מנסה לרוץ אליו. מייקל וקאלום החזיקו את ידיי, מנסים להגיד לי שאני לא יכול לעשות את זה, ושהם לוקחים אותו לאיפשהו כדי לעזור לו. אבל לא הקשבתי.
פשוט רציתי לראות את אשטון.
הרגליים שלי החליקו על הרצפה, לא הולכת לשום מקום. בכיתי. אנשים בהו. כנראה נראיתי כמו פאקינג אידיוט.
אני מניח שאהבה יכולה לגרום לך להיראות משוגע.
מייקל וקאלום עזבו אותי. אני מניח שהתשתי אותם. אבל לא רצתי. פשוט נפלתי על הברכיים, נושם בכבדות. פשוט בהיתי במקום אליו לקחו את אשטון, עם מבט ריק על פניי. על הפנים שלי הייתה הבעת כאב. לא כאב פיזי. כאב נםשי. הנחתי את ידיי על האדמה, קובר שם את פניי. הגוף שלי רעד ביפחות, והיה רק דבר אחד בראשי.
אני מניח שאני לא יודע איך להציל חיים.
~~~~~