I fell in love today,
There aren't any words that you can say
That could ever get my mind to change
She's enough for me, she's in love with me
You're a doll, you are flawless
But I just can't wait for love to destroy us
I just can't wait for love
The only flaw – you are flawless
But I just can't wait for love to destroy us
I just can't wait for love
Flawless ~ The Neighborhood
להגיבבב
-נקודת מבט אשטון
התעוררתי מחובק בזוג זרועות וחייכתי, נזכר מה קרה בערב שלפני. בדקתי את השעון שעל השידה כדי לבדוק מה השעה, וראיתי שזה בסך הכל 3:18 לפנות בוקר. שמתי את ראשי בשקע הצוואר של אמי, מכיוון שנשארו לי עדיין שלוש שעות לישון. היא נשענה למטה ונישקה את קצה ראשי. חייכתי, כי למרות שהיא הייתה חצי-ישנה, עדיין היה לזה משמעות עבורי.
סגרתי את עיניי ונפלתי בשינה עמוקה ושקטה.
~
נקודת מבט לוק
בהיתי בתקרה בריקנות. לא הצלחתי לישון. מייקל ואקלים החליטו להישאר לישון אצלי אחרי שבכיתי. האידיוטים האלו. הפעם היחידה שהם הולכים לישון בשעה נורמלית היא כשאני צריך אותם הכי הרבה. פאקינג כמובן.
לא ידעתי בדיוק מה השאיר אותי ער. זה יכל להיות הנחירות של מייקל. זה יכול להיות העובדה שאני לא ממש עייף. זה יכול להיות הכל.
אבל אני די בטוח שזה אשטון.
~נקודת מבט אשטון
״אשטון, זמן לקום.״ אמא שלי צעקה מלמטה. הממ. מתי היא קמה וירדה למטה? אה, למי אכפת. בטח ישנתי שינה עמוקה.
״אני ער.״ צעקתי בחזרה, קם מהמיטה בגמלוניות. הלכתי בחזרה לחדרי כדי להתארגן. חשבתי על לנסות להתלבש יפה, אבל אז הבנתי שזה יצטרך מאמץ ואין לי כוח. בנוסף, אני לא חושב שאני אוכל להראות יפה בכלל, לא משנה כמה אתאמץ. הו, טוב.
לבשתי זוג סקיני ג׳ינס בצבע כחול כהה וסוודר אדום. אחרי שקשרתי את האולסטארס השחורות שלי והרכבתי עליי את המשקפיים שלי, ירדתי במדרגות כדי להגיד ביי לאמא שלי. (ואולי ללכת לבית ספר בדרך אתה יודע, אלא אם בא לך לקפוץ מהחלון. ה/מ (סליחה))
״היי, אני הולך.״ אמרתי כשהגעתי אל פתח הדלת.
״אוקיי. לא היה לי זמן להכין ארוחת בוקר.״ אמא שלי אמרה, מושיטה לי תפוח.
״אה, לא תודה. אני אקח משהו בבית ספר.״ שיקרתי.
״פשוט תאכל תפוח. זה חינם.״ היא דרשה.
״בסדר.״ אמרתי, מאלץ חיוך לצאת מפי כדי שהיא תדע שאני בסדר. גם אם אני לא בסדר, רציתי שהיא תדע שאני בסדר, גם אם לא באמת הייתי כזה. הייתי שונא לספר לה הכל ולהלחיץ אותה לגמרי. כל עוד היא לא יודעת, הכל בסדר.
הלכתי לבית ספר עם הראש למטה. זרקתי את התפוח בפח זבל בסמוך לבית ספר. באתי להיכנס לבית ספר כמישהו דחף אותי נגד הקיר. ישר ידעתי מי זה היה.
״שלום, פאגוט.״ זאין בירך אותי לשלום. חתיכת ברכה, הא?
״ממש מקורי.״ מילמלתי, אבל התחרטתי על כך ברגע שהמילים עזבו את פי. הוא שמע אותי. שיט.
״אז מישהו כאן מנסה להיות חכמולוג?״ הוא שאל, בקול מאוד שחצני. אם רק הייתי מספיק חזק כדי למחוק את הגיחוך הלעגני הזה מהפרצוף שלו!
״אז מישהו כאן מישהו מנסה להיות אידיוט?״ מחקה את הטון שלו. יאי, אשטון! הוא הולך לבעוט בתחת העלוב שלך! מצויין. אתה שם לב לסרקזם, נכון?
״עדיין האני החוצפן והישן שלך, הא אירווין? תמיד אמרתי לך שהגישה שלך הולכת לגרום לך לחטוף מכות יום אחד, אני מניח שלא שיקרתי.״ הוא איים. לפני שהספקתי לענות לו, האיום שלו התממש.
הוא הרביץ לי בפרצוף. זה די הכאיב לי באף. הנחתי את ידי על אפי, מחזיר אותה ושם לב לנוזל האדום שנח על האצבעות. הוא התחיל לבעוט לי בבטן, מטיח בי עלבונות.
״פאג.״
״חסר ערך.״
״חתיכת חרא.״
שמתי לב שהיה יותר מקול אחד עכשיו. ג׳וש היה פה, גם. כמובן שיהיו פה שני אנשים שמרביצים לי ומעליבים אותי, זה פשוט המזל שלי.
זה המשיך זמן מה. לא ספרתי כמה. פשוט נתתי לזה להמשיך, זה פשוט חבל שנתתי לכל מה שהם אמרו לי להגיע אליי ולקחתי את זה ללב. אני באמת כל מה שהם אמרו. פאג. חסר ערך. חתיכת חרא. בזבוז מקום. כל מה שהם אמרו.
אחרי שהם סיימו, פשוט נשארתי שם והתכרבלתי ככדור. לא הייתה לי מוטיבציה כלל לקום משם ולעשות משהו עם החיים שלי. אולי אני אמות כאן ועכשיו. זה יגרום את החיים של כולם להיות קלים יותר.
״אשטון?״
~נקודת מבט הארי
הייתי באודיטוריום וביליתי עם נייל, לואי, וליאם כשזאין נכנס. הוא נראה מאוכזב. כולנו צנחנו לכיסאות שלנו כדי שהוא לא יראה אותנו. צפינו בו כשהוא ניגש לפסנתר והחל לנגן. הוא שר שיר ולעזאזל.
הוא היה די פאקינג מעולה.
בכל השנים שהכרתי אותו, מעולם לא ידעתי שהוא יודע לשיר טוב. ידעתי שהשאר היו, פשוט הוא לא. האם גם לו יש פחד במה?
הוא סיים את הקטע שלו ועמדתי ומחאתי כפיים, מצטרפים אליי השאר. הוא הסתכל למעלה ומבט של זעם מילא את עיניו.
״תירגע, גבר. אתה די טוב. כולם בחדר הזה גם שרים.״ נייל ניסה להרגיע את זאין.
״לא כולם.״ זאין אמר, מסתכל עליי.
״כן, כולם. אני פשוט לא שר בפני אנשים.״ אמרתי. כולם הסתכלו עליי במבט מוזר, אבל אני התמקדתי בזאין, שבהה בי.
״גם אני לא. אתם לא הייתם אמורים לשמוע את זה.״ הוא אמר.
״למה לא? זה היה מדהים.״ החמאתי.
״מה איתך? אתה לא שר לאנשים ואם אתה טוב אתה לא ממש יכול לעשות עם זה משהו, נכון?״ הוא שאל אותי. יש נקודה בדבריו.
״אני יותר מדי מפוחד. ניסיתי לשיר בפני מישהו והקאתי. זו הסיבה שלי. מה שלך?״ שאלתי אותו.
״למה אכפת לך?״ הוא שאל.
״למה אתה לא רוצה לספר לי?״ שאלתי אותו, מתעלם לחלוטין מהשאלה שלו. הוא נאנח.
״אני לא שר לאנשים כי שירה זה מה שאני אוהב לעשות.״ הוא אמר, בבירור מספר את האמת.
״מה?״ נייל, לואי וליאם שאלו באותו זמן.
נייל, לורי וליאם נראו מבולבלים. הם לא הבינו למה, אבל אני כן. זאין רוצה להיות זמר, אבל הוא לא הולך להיות זמר.
זאין לא שר כי הוא מרגיש רע. הוא לא חושב שמגיע לו להגשים את החלום שלו.
זאין לא שר כי הוא מרגיש רע שהוא מבריין את אשטון.
-