This is a wasteland, my only retreat
With heaven above you, there's hell over me
The water is rusted, the air is unclean.
And there for a second I feel free
This is a wasteland, my only retreat
I've waited all this night to honor you and say,
"I know it's hard, but who are you to fall apart on me, on me?"
This is a wasteland, my only retreat
With heaven above you, there's hell over me
Hell Above ~ Pierce The Veil
~
נקודת מבט אשטון
תפסתי בקבוק תרופות רנדומלי, מסיר את המכסה. החזקתי את הבקבוק בידיי והתחלתי לחשוב. אני חושב שאפילו הסיבה הגדולה ביותר לא תעצור אותי. אבל, שוב, אני כנראה טועה. אני טועה בדרך כלל.
הארי לא יגיד את זה, נכון? לא, הוא לא. זאין הוא פשוט פוץ שאוהב להרוס חיים של אנשים אחרים. אבל האם האחרים היו אומרים את זה? לי? ניילר? לו הקטן והתמים, שאף פעם לא מקלל ולא יכאיב לזבוב, לא יגיד את זה, או שכן? הם כנראה כן. זה לא כאילו הם טעו, האמת.
אמרתי בסוף השיחה שאולי אהרוג את עצמי. אני לא יכול להגיד ששיקרתי. באמת שקלתי את זה. אבל, שוב, מישהו השאיר אותי כאן. מישהו שנקרא לוק. לפחות בפעם הזו אני לא מרגיש מוזר כמו בפעם שעברה. בפעם הזו אני יכול לקרוא לו "שלי."
איך הוא יגיב? הוא יהיה שמח? מדוכא? כועס? אולי אפילו חסר ביטחון. הוא יכול לחשוב שחשבתי שזה היה רעיון רע לצאת איתו. זה לא אפשרי, כי ההפך הוא הנכון.
אני אוכל לעזוב את האידיוטים האלה מהלהקה כל כך במהירות? לא, זה יהיה פאקינג לא מנומס. חשבתי שפשוט אוריד את הנטל מגביהם אם אהרוג את עצמי.
אבל אם זה היה נכון, למה הם ניסו להכיר אותי לעומק? למה הם ביקשו ממני להצטרף ללהקה שלהם? למה הם דיברו איתי בכלל?
פשוט נאנחתי, והחזרתי את המכסה לבקבוק.
לא היום.
~
התעוררתי בבוקר הבא והרגשתי כאילו עשיתי את המעשה השגוי. כאילו הייתי צריך להרוג את עצמי אתמול בערב. עכשיו אני פשוט אפריע לכל אחד. אם הייתי עושה את זה אתמול, הייתי עושה להם טובה.
ניערתי את ראשי כדי להיפטר מהמחשבות והתחלתי להתלבש. התחמקתי מלהסתכל על המראה כשהחלפתי לסקיני ג'ינס ולסווטשירט של להקה. אני לא אהנה ממה שאראה.
מדלג על ארוחת בוקר, התחלתי ללכת לבית ספר. כשאני עושה את זה, שמעתי רכב נעצר לידי. המשכתי להסתכל על הרצפה, כי באמת לא הייתי במצב רוח להיאנס... או אף פעם. הנהג דיבר אליי, מפחיד אותי בטירוף.
"צריך טרמפ?" הם שאלו. ישר זיהיתי את הקול כאל של לוק.
"סליחה, לא התכוונתי להפחיד אותך." הוא אמר, צוחק. כל דבר בנוגע אליו מושלם.
"בטח, זה עדיף על גבי ללכת." שיקרתי, הולך למושב הנוסע. אם כבר, הייתי צריך לעשות התעמלות, אבל באמת רציתי לראות את לוק. ברגע שנכנסתי למכונית, הוא בירך אותי לשלום עם נשיקה לא מצופה. כמובן, נישקתי בחזרה, מרגיש כאילו יש לי פאקינג גן חיות בבטן.
הוא משך את עצמו אחורה ואמר, "בוקר טוב, מהמם. חיכיתי לעשות את זה מאז שעזבת." הוא אמר. (איזה גיי אני לא יכולה ה/מ) הרגשתי את הלחיים שלי מבזיקות באדום כשהוא אמר זאת.
"זה היה טוב עכשיו." מילמלתי, זוכה בצחוק מצד לוק.
"זה מתוק. נראית קצת עצוב כשהלכת. הכל בסדר?" לוק שאל אותי.
"כן, הכל בסדר. רק עייף." שיקרתי. הכל היה לא בסדר, אבל לא רציתי שלוק ידע את זה. אני מתכוון, אני סומך עליו ומאוד מחבב אותו, אני פשוט לא רציתי לספר לו על הדברים החשובים. אם הייתי מספר לו על "הפרעת האכילה" והחתכים שלי, האם הוא היה מפסיק לדבר איתי? אולי הוא היה חושב שאני פריק? זה לא כאילו אני לא צריך להוריד במשקל.
לא הבנתי שאני בוכה עד שלוק מחה את הלחי שלי.
"אם אתה בסדר אז למה אתה בוכה?" לוק שאל אותי. לספר לו?
"בגלל שאני לא בסדר." השבתי. הוא נאנח, מושך אותי לחיבוק.
"אני יודע."
~
כשאני הולך לארוחת צהריים, מישהו תפס את הכתף שלי. אני, כמובן, התחלתי להילחץ כמו אידיוט, חושב שזה זאין. מסתבר שזה היה לוק, שאני, אפילו יותר כמובן, עדיין צרחתי, כנראה נראה כמו אידיוט לא מושך עם שלושה סנטרים. לעזאזל, אני צריך להוריד במשקל.
"לא צריך להיות מפוחד." לוק צחק. אלוהים, הבחור הזה מושלם.
"לא פחדתי." שיקרתי, מנסה להיראות יותר בטוח בעצמי מאשר שבאמת הייתי.
"בטח, כי אנשים צורחים עם מבט מבועת בפניהם רק בשביל הכיף." לוק אמר בסרקסטיות.
"נכון." אמרתי, מחייך חיוך שקיוויתי שנראה אמין.
"מוכן לארוחת צהריים?" הוא שאל אותי. לא, שנאתי את זה.
"כן, תמיד." לעולם לא.
"אוקיי, בוא נלך." הוא הגיב, והתחלנו לפלס את דרכנו לקפיטריה. הלכתי לעבר השולחן עם קאלום ומייקל. לוק נאנח, אבל אין לי שמץ של מושג למה.
"קדימה, אש." לוק אמר.
"לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי, באמת מבולבל.
"לתור של ארוחת הצהריים, כמובן." לעזאזל.
"א-אוקיי. אני מנחש שזה לא יהיה כזה רע לקחת סלט ולאכול משהו כמו שלושה ביסים. או שניים. אולי אחד.
הקשבתי כשלוק המהם בשקט כשהוא לקח את ארוחת הצהריים שלו. לעזאזל, הקול שלו נשמע מדהים. כן, אני יכול להגיד את זה רק מלשמוע אותו מהמהם. לקחתי את הסלט שלי והלכנו בחזרה לשולחן. לפחות חשבתי שאנחנו עושים את זה.
"איפה לוק?" קאלום שאל כשהגעתי לשולחן.
"הוא ממש מאחור- לא, הוא לא. הוא היה מאחורי לפני רגע." אמרתי, מאוד מבולבל. התחלתי לחפש אותו. ברצינות, הוא כאילו נעל- רגע, הנה הוא. הוא ליד מכונת החטיפים... שוב. אני לא יכול לראות מה הוא לקח, אבל. הממ, זה לא משנה.
ישבתי בכיסא שליד מייקל, גורם לכיסא הפנוי היחיד ללוק להיות לידי. *צחוק מרושע* לא, אשטון, אתה לא מצחיק. כמעט צחקתי בקול על ה"שיחה" הקטנה הזו שהייתה לי עם עצמי. כן, אשטון, אתה יכול להיות מצחיק. הנה, החמאתי לעצמי לשם שינוי.
"היי." לוק בירך לשלום כשהוא חזר לשולחן.
"שלום." השבתי, משחק בסלט שלי. אני לא חושב שאני באמת אוכל את זה. הסתכלתי למעלה כדי לראות את מייקל משחק בטלפון שלו ואת קאלום ישן, הראש שלו מוחזק רק על ידי היד שט.
"וואו, כולכם מקסימים היום." לוק אמר בציניות, מזיז את הזרוע של קאלום כך שהראש שלו כמעט נדפק בשולחן.
"תן לי לישון." קאלום אמר, מקפל את זרועותיו על השולחן ומשכיב שם את ראשו.
"בסדר. רואה? זה מה שקורה כשלא הולכים לישון בשעה נורמלית." (שינה זה לחלשים. ה/מ) לוק אמר בקול רם יותר, מחווה לעבר קאלום. צחקתי, כי אף אחד לא מצמץ אפילו לעברם.
"סליחה, לוקי. אבל אף אחד לא מקשיב." אמרתי, משחק בשיער שלו ומחייך. הוא גנח.
"אתה יודע כמה זמן לקח לי לסדר את זה?" הוא אמר, מצביע על השיער שלו. צחקתי.
"אתה יודע כמה זמן יקח לך לעשות את זה שוב? כי די הרסתי את זה עכשיו." חייכתי כשהוא נראה מתוסכל, מנסה להשתמש בטלפון שלו כמראה.
"תירגע, אתה מושלם." אמרתי, עוצר את עצמי מלהישען קדימה ולנשק אותו. תשלוט בעצמך, אש, אתה בפומבי. צפיתי בו כשהוא הסמיק וחייך, מסתכל על ידיו.
"רוצה אוראו?" הוא שאל אותי עם תקווה בעיניו.
"אני מנחש." אמרתי, לוקח את האוראו. מה הנער הזה עושה לי?
אני חושב שאני באמת מתכוון לזה כשאני אומר שיש סיכוי שהילד הזה יהיה המוות שלי.
(going to be the death of me, אבל כל ביטוי נהרס כשמתרגמים אותו)
~
"היי, אשטון." שמעתי מישהו אומר מאחוריי. לא בדיוק הקול שרציתי לשמוע עכשיו. או אי פעם.
"ב-בבקשה, תעזוב אותי בשקט." התחננתי.
"אני מופתע שבאמת הגעת היום. חשבתי שסוף סוף הרגת את עצמך." הוא אמר, מתעלם לחלוטין מהבקשה שלי.
"שקלתי את זה." הודתי.
"טוב, עשית את הבחירה השגוייה, כמובן." הוא אמר לי. נשכתי את הפה שלי והסתכלתי למטה, מנסה לעצור את עצמי מלבכות.
"אתה הולך לבכות? מפתיע." זאין אמר בציניות. זה מה שהיה כשכל זה קרה.
זאין דחף אותי נגד הלוקרים ודחף את הברך שלו לבטן שלי. התקפלתי, והוא השתמש בהזדמנות הזו כדי לדחוף אותי. הוא התחיל לבעוט בי שוב ושוב. עוד פעם ועוד פעם, עד שלא יכולתי להרגיש את זה.
"הי!" שמעתי קול צועק, ואחריו צעדים חפוזים. זאין הפסיק לבעוט והסתובב כדי לראות מי ניסה להפסיק אותו.
"מה?" זאין שאל בגסות.
"אתה לא יכול פאקינג לעשות את זה! הוא גם בן אדם!." האדם אמר. זיהיתי את הקול. זה היה לוק. הוא הציל אותי.
"מי אמר שאני לא יכול? האמת, מי הולך לעצור אותי?" זאין אמר, צועד לעב לוק.
"ל-לוק.." גנחתי?.
"אשטון, אני כאן. מה כואב?" הוא שאל, דאגה ממלאת את עיניו.
"ה-הכל, לוק. ת-תגרום לזה ל-להפסיק, ב-בקשה." אמרתי, דמעות זורמות על פניי. התנשפתי כשראיתי את זאין מרביץ לקאלום, לקאלום התמים והקטן, בבטן, גורם לו ליפול על האדמה. אבל אז חייכתי כשמייקל זרק את זאין על הלוקרים.
"כדאי לך פאקינג לעוף מכאן, עכשיו." מייקל אמר דרך שיניים חשוקות. אלוהים, אל תתעסקו עם החבר שלו. לא, זה לא בטוח. עדיין..
"קדימה, אש, בוא נלך מפה." לוק אמר כשהוא עזר לי לקום, כורך את היד שלי סביב הכתפיים שלו. הסתכלתי אחורה כדי לראות את מייקל עושה את אותו דבר לקאלום. הלכנו למכונית של לוק ונסענו לביתו.
~
"אשטון, אני צריך שתוריד את החולצה שלך.
~