I believe the world is burning to the ground
Oh well I guess we're gonna find out
Let's see how far we've come
Let's see how far we've come
Well I believe it all is coming to an end
Oh well, I guess, we're gonna pretend,
Let's see how far we've come
Let's see how far we've come
how far we've come- matchbox 20
~
נקודת מבט לוק
נישקתי את אשטון. והוא נישק בחזרה. אבל הוא משך את עצמו אחורה. הוא חייך. לא אחד מהחיוכים המזוייפים שלו, אלא חיוך אמיתי. הוא נראה כל כך חמוד.
"אתה מחבב אותי?" אשטון שאל אותי.
"כמובן. מה יש לא לחבב?" השבתי. הוא הסמיק, ממלמל משהו שנשמע כמו "הכל." הזעפתי פנים מעט למשמע התגובה שלו.
"טוב, אני מחבב אותך, גם." הוא הודה בביישנות. אני חושב שזו הייתה ההזדמנות שלי.
"אשטון, האם תסכים להיות החבר שלי?" שאלתי אותו, תקווה מציפה את עיניי.
"כמובן!" הוא אמר, כנראה מחייך יותר רחב מאשר אי פעם. נאנחתי מעט, והוא שם לב לזה.
"מה קרה?" הוא שאל אותי.
"פשוט.. אנחנו לא יכולים לספר לאף אחד. חוץ מלקאלום ומייקל, אוקיי?" אמרתי.
"בטח. אני יכול לשאול למה?"
"טוב, זה רק שאני לא ממש מתכנן בקרוב לצאת מהארון כבי. אני יודע איך אנשים יכולים להתייחס אליי. לא אמרתי את זה קודם, אבל ידעתי מה הם עשו לך. כלומר, זאין וליאם. רציתי לצאת להגנתך, אבל-" נקטעתי על ידי אשטון שחיבר את שפתינו.
"זה בסדר. אני בסדר. אני מבין את זה. אני לא אספר לאף אחד. אני לא רוצה שתעבור את מה שאני עברתי." הוא הרגיע אותי, למרות שאני יודע שהוא לא בסדר.
"אוקיי. יש מישהו אחר שאתה רוצה לספר לו?" שאלתי אותו.
"כנראה לחבר הכי טוב שלי הארי. הוא נשאר איתי כשכל אחד אחר עזב." הוא סיפר לי.
"אוקיי. כדאי לנו לישון קצת, בייב." אמרתי לו, מחייך כשראיתי שהוא מסמיק שוב.
"אוקיי. לילה טוב, לוקי." הוא אמר, מתכרבל אליי. הוא הניח את ראשו על חזי ואני עטפתי את ידיי סביבו. הוא שם את אחת מרגליו סביב אחת שלי, שהשמיכה הסתירה.
"לילה, אש."
~
נקודת מבט קאלום
"רק תצלם את הפאקינג תמונה הזו כבר!" מייקל צעק עליי. ניסינו לצלם תמונה של לאשטון. זה השם של לוק ואשטון שאני ומייקל המצאנו.
"תפסיק לצעוק או שאתה פאקינג תעיר אותם!" לחשתי-צעקתי בחזרה עליו.
"מאוחר מדי." לוק אמר, חושף שהוא כבר היה ער.
"אופס." אמרתי, מצלם את התמונה. הפלאש גרם ללוק לעצום את עיניו, אז הוא נראה כאילו הוא עדיין ישן.
"בטח, אופס. בכל מקרה תשתקו, אשטון עדיין ישן., לוק אמר לנו.
"מישהו כאן איבד את הבתולים שלו אתמול?" מייקל הקניט, מזיז את גבותיו .
"אוקיי, אני ער!" אשטון צעק בפתאומיות, מתחיל לצחוק.
"ניסיתי לישון, אבל הייתם חייבים להריץ כל כך הרבה בדיחות שהיו כל כך פאקינג מצחיקות. יש לכם מושג כמה קשה זה לעצור צחוק וגם לישון בכאילו? ברצינות..." אשטון אמר, מתחיל להירגע מהתקף הצחוק.
"סליחה, בייב. רק תדע שהכל באשמת קאלום ומייקל." לוק אמר, מנשק את הלחי של אשטון.
"בייב?" מייקל שאל.
"נשיקה בלחי?" שאלתי, גם.
"אתם-" התחלתי.
"לאשטון!!!" מייקל צעק, מפריע לי.
"לאשטון?" אשטון שאל.
"מייקל המציא לכם שיפ." הודעתי להם.
"אני מניח שעכשיו זה יהיה זמן טוב להגיד להם." אשטון אמר ללוק, כאילו אני ומייקל הקופץ משמחה לא היינו פה.
"כן, אנחנו יוצאים." לוק אמר לנו גורם למייקל לקפוץ ולרקוד מהתרגשות.
"ולא, לא שכבנו." אשטון אמר, כאילו זה היה ברור. מה שבאמת היה.
"אבל אתם לא יכולים לספר לאף אחד. האדם האחר היחיד שידע זה החבר הכי טוב של אשטון."
"אוקיי. הארי, נכון?" שאלתי. לוק היה צריך לדעת שלא נספר לאף אחד. אף פעם לא סיפרנו למישהו שלוק הוא בי, אז למה שנעשה את זה עכשיו?
"כן. הוא דווקא די מגניב, כדאי לכם לפגוש אותו מתישהו." אשטון אמר.
"אני אשמח." מייקל אמר, מפסיק לרקוד. צחקתי, רואה איך הוא נשם בכבדות. אשטון צחק, גם.
"אני אמצא דרך לגרום לכולכם להיפגש. הוא יהיה שמח, גם. הוא יעשה כל דבר בשבילי." הגיב.
~
נקודת מבט הארי
הקשתי בעצבנות על הכפתורים בטלפון שלי. לא אכפת לי אם זאין מחק את המספר שלי, עדיין היה לי את שלו. ידעתי שאצטרך את זה מתישהו. הוא הסיבה שאשטון מרעיב את עצמו! ארוחה אחת ביום, בתחת שלי! אני לא יכול להגיד את זה אבל הוא לא אותו אשטון השמח והקשוח שהוא היה פעם. הוא שברירי ומדוכא עכשיו.
ידעתי שאשטון לא רצה שאני אגיד משהו לזאין. אני לא אגיד הרבה. רק מספיק כדי לוודא שהוא יעזוב את אשטון בשקט ויתרחק ממנו.
זה מצלצל.
"הלו?" זאין ענה, "מי זה?" הוא שאל.
"תתרחק מאשטון לעזאזל."
"הו. היי, הארי." הוא אמר, יותר מדי חברותי לדעתי.
"תפסיר את זה. אנחנו לא חברים. פשוט תפסיק להציק לאשטון, בסדר?
"למה שאעשה את זה?"
"בגלל שזה הדבר הפאקינג נכון לעשות!"
"ממתי אכפת לי לעשות את הדבר הנכון?"
"כדאי שיהיה אכפת לך, אם אתה לא רוצה לחטוף מכות." (ה/מ יואו יואו איזה באדאס)
"אני לא מפחד ממך, סטיילס."
"הו, באמת? תגיד את זה לארבע הפעמים האחרות שהחטפתי לך מכות רצח." אמרתי דרך שיניים חשוקות. הוא מטריף אותי. הוא היסס קצת לפני שענה.
"תפגוש אותי מאחורי הבית ספר עוד עשר דקות." הוא אמר בכעס, מנתק ישר אחרי שהמילים עזבו את פיו.
הוא רוצה ריב? אז אני פאקינג אתן לו אחד כזה.
~
"אני מופתע שבאמת הגעת." זאין אמר, מגחך.
"למה שלא אגיע? זה לא כאילו אני הולך להפסיד."
"אתה בטוח לגבי זה? נראה כאילו באת לבד." הוא אמר. מה לעזאזל?
"מה עשי..." הקול שלי הוחלש כשראיתי את ליאם, נייל, ולואי מופיעים מחשכת הלילה.
"ניילר? לו? לי? מה אתם עושים כאן? מה לעזאזל קרה לכם? זה לא אתם!" צעקתי עליהם, על סף דמעות. ראיתי את לואי ממלמל משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק. זה נראה כמו, "הוא מכריח אותנו."
"הם כאן כדי לעזור לי לפרק אותך לחתיכות."
"כמו שהיינו צריכים לעשות לפני הרבה זמן." ליאם אמר, נגד רצונו, אני מקווה.
"אוקיי. אז פאקינג תעשו את זה. עדיף אני מאשר אשטון. אתם בכלל מבינים מה עשיתם לו?" שאלתי אותם. אשמה הציפה את עיניהם, חוץ מזאין, כמובן.
"לפאגוט הזה מגיע כל דבר רע שקרה לו." זאין אמר. אידיוט.
"לך מגיע את זה!" צעקתי, מעיף את האגרוף שלי לכיוונו, מחייך שכהוא יצר מגע עם לחיו. לואי התהלך בעצבנות כשליאם החזיק את זאין ונייל החזיק אותי.
"אני לא הולך לשבת כאן ולצפות בהחברים הכי טובים שלי פאקינג מרביצים אחד לשני!" לואי צעק. פאק, לואי אף פעם לא צועק. או מקלל. הוא די פאקינג רציני.
"אני פאקינג מתגעגע אליכם כל כך. הייתי צריך לצפות באשטון נשבר, בזאין הופך לחרא מהלך, ובכולם פשוט מתפרקים! הייתי פשוט יותר מדי מפוחד להגיד משהו! אבל לא עוד. נמאס לי מהחרא הזה יותר מדי מכדי לתת לזה פאקינג להמשיך!" לואיס המשיך לצעוק, דמעות מרטיבות את פניו. נייל שחרר אותי, עוזב אותי כדי שאעמוד לבד. לא יכולתי. הרגליים שלי נחלשו ונפלתי על ברכיי. אני, לואי ונייל כולנו בכינו עכשיו. יכולתי לראות שליאם עומד להישבר בכל רגע. זה לי שאני מכיר, תמיד מנסה להישאר חזק בשביל כולם.
"בולשיט." זאין לחש. סוף סוף הסתכלתי עליו. הוא התעסק עם הטלפון שלו. זה היה נראה כאילו הוא מתקשר למישהו. שמענו את הטלפון שלו מחייג והקשבנו. הוא כן התקשר למישהו. אבל למי?
"הלו? מי זה?" הקול מהטלפון אמר, שישר זיהיתי.
"אשטו-" ניסיתי לצרוח, אבל נקטעתי על ידי זאין שבעט בגבי, מפיל אותי על בטני. כבר הייתי על ברכיי, אז למה הוא עשה את זה? אני לא יכול לדבר לאשטון?
"שלום, אשטון." זאין אמר לטלפון, מכריח את כולנו להקשיב. כולנו נשארנו בדממה, מפחדים ממה שעלול לקרות אם נגיד משהו.
"מה לעזאזל אתה רוצה, זאין?" אשטון שאל, מעוצבן בבירור.
"רק מתקשר כדי להגיד היי." זאין שיקר.
"תפסיק להזדיין איתי. אני רק מנסה להעביר ערב רגוע אחד בבית בלי שהתחת העלוב שלך יפריע לי." אשטון אמר.
"אני בטוח שאתה אוהב את התחת שלי, פאגוט." זאין הקניט. זה לא פאקינג מצחיק.
"תסתום את הפה שלך. למה התקשרת, באמת?" אשטון שאל.
"כדי לספר לך משהו." זאין ענה.
"אתה הולך להגיד לי מה זה?" אשטון שאל.
"רק שהחבורה הישנה פה. הם מסכימים איתי שאתה חבר תועלת, בזבוז מקום ואוויר, וחתיכת חרא. הם גם חושבים שהתחת המכוער שלך צריך פשוט להרוג את עצמו." זאין ירד עליו דרך הטלפון. לא היית צריך להיות מדען טילים כדי לדעת שאשטון התייפח.
"אשטון! לא אמרנו את ז-" זאין בעט בי לפני שיכולתי לסיים את המשפט. הצטנפתי ככדור ובכיתי. בכיתי אפילו חזק יותר כששמעתי את התגובה של אשטון, ממש לפני שהוא ניתק.
"אולי זה יקרה."